הקרב הבא כבר כאן: המבחן האמיתי של הבחירות הקרובות

אנחנו נצטרך להכריע את איראן, חיזבאללה וחמאס. ההכרח בהכרעה ברור אחרי השנים האחרונות. פירוש הדבר הוא שהבחירות הקרובות לא יהיו על מה שהיה, אלא על מה שיהיה - על השאלה מי יוכל לנהל טוב יותר את המערכה הבאה.

ההסכם ברצועה וההסכם החדש בלבנון הם הישגים המאשררים את חוסר הלגיטימיות של חמאס וחיזבאללה. אבל הם אינם כוללים אופק אמין לחיסולם, ונראה שארה"ב נוטה לקשור את ידי ישראל. השלמה עם הישרדותו של צבא טרור על גבולותינו אינה באה בחשבון מבחינת ישראל אחרי 7 באוקטובר. לכן סביר שבלבנון ובעזה תתחדש בסופו של דבר ההתנגשות הצבאית, ואיתה גם התנגשות מדינית אפשרית עם ארה"ב. הנושאים האלה יתפסו את עיקר תשומת הלב בבחירות. מהתחייבויותיהם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ"ץ לדבוק בנוכחות הישראלית בלבנון כל עוד חיזבאללה מאיים על הגליל, נראה שהם מבינים זאת. דבריהם נובעים גם מאינטרס ישראלי חיוני וגם מהבנה שהבוחרים לא יסלחו על הפקרתו. האם איזנקוט, בנט וגולן מבינים את מרכזיות עזה ולבנון בבחירות הקרובות?

התמונה מסתבכת עוד יותר בשל התנגשות האינטרסים בין ישראל לארה"ב. ארה"ב, בראשות טראמפ, הייתה שותפה לאינטרס למנוע אחיזה של צבאות טרור על גבולות ישראל ולסכל את מיזם ההשמדה של איראן. אבל השותפות נעצרה על סף משבר כלכלי עולמי, שאיראן הצליחה לאיים בו. ארה"ב וישראל כשלו בהפלת המשטר האיראני, או לפחות לא הצליחו לשלול ממנו את האפשרות לחולל משבר כלכלי עולמי. כישלון זה עלול להוביל אותן להתנגשות.

עם זאת, ההתנגשות אינה אמורה להיות טוטאלית. ארה"ב לא תרצה להמליך באזור אימפריה איראנית, כפי שהיה, בשאיפתם של ממשלי אובמה וביידן. ישראל, מצידה, יכולה לחיות לפחות עד סוף 2026 מול חמאס בשטחו המצומצם, מול חיזבאללה מוחלש שנדחק צפונה ומול המשטר הג'יהאדיסטי המורתע, לעת עתה, בסוריה. מול איראן השיגה ישראל שנות נשימה והיערכות עד לחידוש האיום מצד המשטר. אולם ישראל אינה יכולה להיעתר לדרישה אפשרית לחשוף את הגליל או את הנגב המערבי לטרור, וסירובה יגובה ביכולת צבאית וכלכלית.

נתניהו המחיש במהלך המלחמה את יכולת ההתנגדות של ישראל, כאשר ביידן ואנשיו ניסו, לדבריו, לכפות עליה השלמה עם שליטת חמאס על הגבול עם מצרים וברוב שטח הרצועה. "נילחם בציפורניים", אמר לביידן, ולישראל יש יותר מציפורניים. מה יש לאיזנקוט, לבנט ולגולן לומר בעניין הזה?

ראשי האופוזיציה מקווים ליהנות אלקטורלית ממשבר עם ארה"ב, כשם שנתניהו נהנה אלקטורלית מהברית עמה לאחר מבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי". זו, צרות אופק. גם הברית עם ארה"ב וגם משבר ביחסים עמה הם התפתחויות אובייקטיביות. השאלה היא כיצד תנהג ההנהגה הישראלית לנוכח כל אחת מהאפשרויות הללו בעתיד.

מוטל על ראשי האופוזיציה להבהיר את עמדתם. האשמת נתניהו בעימות אפשרי עם ארה"ב אינה יכולה להיחשב תשובה לשאלה כיצד הם עצמם ינהגו אם יתחדש העימות עם וושינגטון, אם תחודש המערכה או אם ישראל תידרש לסגת מול צבאות טרור בעזה, בלבנון ובסוריה. החשש מתגבר לנוכח העובדה שאיזנקוט פרש מהממשלה לאחר שנתניהו דחה את דרישתו להסכים לעסקת חטופים שהייתה מותירה את חמאס בגבול מצרים ובמלוא כוחו ברצועה. בנט הקפיד לשתוק אז, וגולן ולפיד תמכו בעמדתו של איזנקוט. השאלה היא האם אותה עמדה, שנקט איזנקוט לא מזמן, מבשרת גם את עמדתו כיום בנוגע לעזה, ללבנון ולאיראן. על ראשי האופוזיציה להציג לבוחרים תוכנית מעשית ואמינה להסרת האיום מעל ישראל.