נתניהו אינו מנהל בשנתיים האחרונות רק קרב על הישרדותו הפוליטית - הוא מנהל קרב על זיכרונה של מדינת ישראל.
מאז טבח 7 באוקטובר מופעל מאמץ חסר תקדים לשכתוב המציאות. מכונה משומנת של מסרים, דוברים וסוכני השפעה פועלת ללא הרף כדי לשנות את הנרטיב, לטשטש אחריות ולהסיט את מרכז הכובד מהכישלון הגדול בתולדות המדינה אל מאבקים ואשמים אחרים. המטרה ברורה: למחוק מהתודעה הציבורית את הקשר הישיר בין המדיניות, הקונספציה וההנהגה לבין האסון הנורא ביותר שידעה ישראל.
כעת מגיעה "עסקת השכחה וההישרדות".
דיל פוליטי שנרקם עם המפלגות החרדיות מעל ראשם של כולנו, סביב סוגיית הגיוס, במטרה להבטיח את שלמותה ומשמעתה של הקואליציה ואת הישרדות הממשלה.
המחיר הזה אינו רק פוליטי או תקציבי - הוא מוסרי ולאומי.
בזמן שאלפי משפחות נושאות בנטל המלחמה, השכול, הפציעות והמילואים, הממשלה עסוקה בחלוקת פטורים ובהבטחת יציבותה הפוליטית. במקום אחריות, חשבון נפש ותיקון, מוצעת לציבור עסקת שכחה. במקום להתמודד עם שורשי הכישלון, מנסים להחליף את הדיון הציבורי בעסקאות ובספינים.
אלא שאת 7 באוקטובר אי אפשר למחוק. את זעקת הנרצחים, הנופלים, החטופים ובני משפחותיהם - ואותנו, המשפחות השכולות - אי אפשר להשתיק.
את הכאב של מדינה שלמה אי אפשר לכסות בהסכמים קואליציוניים. המציאות חזקה מכל קמפיין תודעתי, והאמת ממשיכה לעמוד ככתב אישום חריף מול מי שמבקשים לברוח ממנה. כי אפשר לדחות את החשבון, אפשר לנסות לשכתב את הסיפור, אך אי אפשר לנצח את הזיכרון, ובוודאי שלא את האמת הכואבת כל כך.
***
הכותב הוא אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, שנרצחה בטבח ה-7 באוקטובר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו