לא רק גיוס: למה המנהיגות החרדית חוששת משינוי?

בשבועות האחרונים אנו עדים לפעולות מחאה מצד בחורי ישיבות נגד הדרישה לגייסם לצה"ל. בחלק מהמקרים חצו המחאות את הגבול שבין מחאה לגיטימית לבין אלימות, פגיעה ברכוש והפרת הסדר הציבורי. במדינה דמוקרטית לכל אדם עומדת הזכות להביע את דעתו ולהיאבק על תפיסת עולמו, אולם דמוקרטיה אינה אנרכיה.

הזכות למחות אינה כוללת את הזכות לפגוע באחרים, לשבש את חייהם או להציב את רצונו של מגזר אחד מעל שלטון החוק. אלא שהדיון סביב גיוס בחורי הישיבות אינו רק ויכוח על שירות צבאי - במידה רבה מדובר במאבק עמוק יותר על מבנה הכוח והסמכות שעליו נשען העולם החרדי מאז הקמת המדינה.

בחורי הישיבות היוצאים לרחובות משוכנעים כי הם מגינים על עולם התורה ועל אורח חייהם. אולם ספק אם רבים מהם מבינים שהמאבק אינו רק על עצם הגיוס. במידה רבה זהו מאבק על שימורו של סדר חברתי קיים.

מאז הקמת המדינה התרחב בהתמדה מספר הפטורים שניתנו במסגרת עקרון "תורתו אומנותו". במקביל התפתחה מערכת חברתית שבה ראש הישיבה, האדמו"ר או הרב אינם רק דמויות רוחניות, אלא משמשים גם הסמכות העליונה המגדירה את גבולות החיים, הלימוד, העבודה וההשתלבות בחברה.

ההיסטוריה מלמדת כי כאשר קבוצות כוח חשות שהמציאות משתנה תחת רגליהן, הן מגיבות בהתנגדות חריפה. כך היה מול מהפכת הדפוס, מול תגליות מדעיות שערערו מוסכמות ישנות ומול שינויים נוספים. פעמים רבות ההתנגדות לא נבעה מהשינוי עצמו, אלא מחשש לאבד שליטה על העולם המוכר ועל המבנים שהעניקו משמעות, סמכות וכוח. זהו בדיוק לב הוויכוח הנוכחי. החשש הגדול אינו רק מפני השירות הצבאי. השירות הוא הסדק הראשון. אחריו מגיעים מפגש עם החברה הישראלית הרחבה, רכישת מקצוע, השכלה, תעסוקה ועצמאות אישית.

מבחינת חלק ממנהיגי הציבור החרדי, זהו תהליך שעלול לערער את המבנה שעליו נשען כוחם במשך דורות. לכן עיקר האחריות אינו מוטל על בחורי הישיבות, שפועלים בהתאם למסרים שהם מקבלים ולחינוך שעליו גדלו. האחריות מוטלת על אלה שמעצבים את תפיסת עולמם ומכוונים את דרכם.

במשך שנים הם נהנו מהמצב הקיים, ונמנעו מלהציע פתרונות אמיתיים שיאפשרו שילוב הדרגתי של הציבור החרדי באחריות המשותפת למדינה. השאלה אינה אם תלמידי ישיבה זכאים ללמוד תורה. איש אינו מערער על חשיבותו של עולם התורה. השאלה היא אם בשם לימוד התורה ניתן להמשיך לקיים מציאות שבה ציבור שלם פטור כמעט לחלוטין מהחובות המוטלות על כלל האזרחים, גם בשעה שמדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים וחברתיים חסרי תקדים.

בסופו של דבר, המאבק הנוכחי אינו רק על גיוס - זהו מאבק על דמותה של החברה החרדית ועל יכולתה להשתלב במציאות הישראלית המשתנה. אפשר לעכב שינוי, אפשר להתנגד לו ואפשר לנסות לחסום אותו. אך ההיסטוריה מלמדת פעם אחר פעם כי מי שנאבק לעצור את מחוגי השעון מגלה לבסוף שלא הזמן הוא שנעצר, אלא הוא עצמו שנותר מאחור.

פרופ' אריאל פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל