ואולי השד אינו נורא כל כך? אולי "ממשלת השינוי", שנתקעת לנו עכשיו בגרון, תהיה בכל זאת נסבלת ונופתע לטובה? כל כך היינו רוצים להאמין ויחד עם זאת אנו מתקשים בכך, ומכל מקום - זה לא יקרה מעצמו.
בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, שותפה לממשלה מפלגה ערבית שמזוהה אידיאולוגית עם האחים המוסלמים (גוף שהוכרז כארגון טרור בכמה מדינות). עבאס וחבריו, יחד עם בנט ולפיד, מטאטאים זאת כרגע אל מתחת לשטיח. אבל מי שהקשר שלו למחבלים רוצחים, ל"פלג הצפוני" הלא חוקי או להסתה בעניין הר הבית - כבר הוכח, הוא "פסול חיתון" לכל עניין ביטחוני במשמעות הרחבה ביותר של המושג. יהיה אפוא צורך לבנות קיר של ברזל ולמתוח קו אדום בוהק, בין "האג'נדה האזרחית" של רע"מ, הלגיטימית, לבין האג'נדה החתרנית והנסתרת שלה, כפי שהיא נפרשת היום, מעל דפי גיליון זה, במוסף "ישראל השבוע".
הבטן מתהפכת גם כשאוצר המדינה מופקד בידיו של ראש מפלגת השנאה, איש החרמות והנידויים, מי שהציע רק לפני שלושה חודשים לשלוח את החרדים על מריצה למזבלה. ולמרות זאת, הלב מבקש להאמין שליברמן יבהיר, ולא רק במלל, שעל "המריצה" בדרכה למזבלה הוא מעמיס עתה דווקא את אידיאולוגיית השנאה. עקומת הלמידה שלו את תורת ההכלה של יריביו וצורכיהם, תצטרך להיות תלולה מאוד, אם ברצונו לשכנע אותנו שאכן הפך להיות שר האוצר של כ־ו־ל־ם.
החששות כבדים אף בנוגע למערכת המשפט, שבמידה רבה נטלה לידיה בשנים האחרונות את מושכות השלטון ואף החליפה בתחומים רבים את הדרג הנבחר. ובכל זאת, התקווה היא שגדעון סער ואיילת שקד יצליחו, גם בתנאים הכובלים של "ממשלת אחדות", להציב לבג"ץ גבולות; להגביל את כוחו, לרסן את שלטון הפקידים והיועצים המשפטיים, שהפכו בפועל למנהלי המדינה, ולגוון עוד את מצבת השופטים בדמויות מהזרם השמרני.
עמוק־עמוק מכרסם אפילו החשד שבנט, שקד, סער ואלקין - עדיין אנשי ימין - ימירו את ד(ע)תם כפי שעשו שרון ואולמרט. זה נשמע כמעט מופרך, אבל גם אז סירבנו להאמין בכך. לעומת זאת, החלק האופטימי שבנו מתפלל שהם ימשיכו לראות דברים משם, כפי שהם רואים אותם מכאן; שלא "יתהפכו". לא מול לחץ קשה מבחוץ, ולא מול הפיתוי להתייפייף, "להתאתרג" ולקבל הכשר תקשורתי.
"נייר הלקמוס", שעליו תיבחן נאמנותם לדרך, יהיה גורלה של ההתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון. הם ייבחנו לא רק ביכולתם לשמור עליה, אלא גם ביכולתם להמשיך ולפתח אותה בתנאים הקשים שנוצרו עתה. ביידן ינסה לשים להם רגליים. מרצ, העבודה ורע"מ יסייעו לו. בנט יצטרך להוכיח שהוא עמיד - לא כמו נתניהו, שכשל בעניין ההתיישבות, ולא פעם הקפיא אותה - אלא טוב אף יותר מנתניהו.
מעבר לכל אלה היינו רוצים להאמין, שבכל הקשור לנורמות ההתנהלות והשקיפות מול הציבור אכן תהיה זו ממשלת שינוי. שהסכמים יכובדו. שהאמת תחליף את השקר, הדיבור המכבד את הגידוף, וההכלה את ההדרה. הכל הרי היה יכול להיות אחרת אילו רק... אולי עכשיו.
