גם עם הלחץ האמריקני: כך נשיב את עצמאותנו המדינית

בשנתיים האחרונות הורגלו תושבי ישראל ללמוד על הצפוי לנו - אם פנינו להסלמה או דווקא להפסקת אש - מציוציו שלהנשיא טראמפ. כיום הוא מקבל עבורנו החלטות הרות גורל הקובעות את עתידנו. לפעמים הוא מעדכן בהחלטותיו את ממשלת ישראל, אך לעיתים עוקף אותה ומנחית עלינו ישירות את ההוראה: להחזיר את מטוסינו העושים את דרכם לתקוף באיראן או לחדול אש בלבנון.

הנשיא טראמפ הוא ידיד גדול של ישראל, ובכך הוא מצטרף לשורה ארוכה של נשיאים אמריקנים שהתייצבו לצידנו ברגעי משבר, ושבכפיות טובה יש מי שטורחים להשכיח אותם. אבל טראמפ הוא נשיא ארה"ב, ויש לו אינטרסים ומערכת שיקולים שלעיתים עולים בקנה אחד עם אלה שלנו, אך לעיתים עומדים בסתירה להם. למשל, טראמפ רואה בנשיא טורקיה ארדואן או באמיר קטאר ידידים קרובים ובעלי ברית, שעה שאנו רואים בהם יריבים מרים.

בשל ההבנה שארה"ב היא ידידה קרובה שלעיתים יש לה אינטרסים משלה העומדים בסתירה לאלה שלנו, ממשלות ישראל הקפידו לשמור על עצמאות החלטה ועל יכולת עמידה, ואפילו התנגדות, להחלטות ולמהלכים האמריקניים. אלא שעצמאות זו והיכולת לעמוד ולומר "לא" גם לידידינו הקרובים אבדו לנו בשנים האחרונות, ועל כך העיד בכנות ובבוטות הנשיא טראמפ בעצמו, כשהכריז כי ראש הממשלה נתניהו עושה את מה שהוא אומר לו לעשות.

האם תלות עד כדי התבטלות שכזו מול האמריקנים היא גזירת גורל? כלל וכלל לא. ביוני 1981 השמיד חיל האוויר את הכור האטומי שבנו העיראקים. ישראל לא ביקשה אישור מארה"ב, ואפילו לא יידעה אותה על התקיפה, וכעונש על כך השעו האמריקנים אספקה של מטוסי קרב חדשים לחיל האוויר. חצי שנה לאחר מכן, בדצמבר 1981, פרץ שוב משבר ביחסי ישראל וארה"ב, לאחר שראש הממשלה מנחם בגין החליט לספח את רמת הגולן לישראל. בתגובה הכריז הנשיא רייגן על השעיית ההסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל, ועל ביטול מענק בשווי מאות מיליוני דולרים. אלא שבגין לא נבהל. הוא זימן אליו את שגריר ארה"ב בישראל והכריז באוזניו: "איננו וסאלים שלכם, איננו רפובליקת בננות".

הוא אף הודיע שישראל מבטלת את ההסכם לשיתוף פעולה עם ארה"ב שוושינגטון השעתה. בשני המקרים, התגובה החריפה של בגין הביאה להתקפלות אמריקנית, ויחסי המדינות שבו למסלולם. אך בגין לא היה ראש הממשלה הראשון שהעז לעמוד על שלו. קדם לו, ולמעשה סלל בפניו את הדרך, ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שבדצמבר 1949, על אפם וחמתם של ארה"ב והעולם, החליט להעביר את הבירה לירושלים. בן גוריון עמד על שלו גם מול לחציו של הנשיא קנדי, שביקש לעצור את הקמת הכור הגרעיני בדימונה.

ישראל השכילה לעמוד מול לחצי הממשל האמריקני משום שעמדה לצידה תמיכה נחרצת ומוחלטת של הקהילה היהודית בארה"ב, תמיכה של דעת הקהל האמריקנית, ולבסוף - תמיכה דו מפלגתית בקונגרס בוושינגטון. אלא שמי שהופך לאויב את המפלגה הדמוקרטית, שאולי תשוב לבית הלבן בעוד שנתיים, מכרסם בתמיכה הנרחבת חוצת המפלגות שממנה נהנינו בעבר. ומי שפוגע באחדות השורות בקרב יהודי ארה"ב מאבד את התמיכה מקיר לקיר בישראל בקרב היהודים - תמיכה שהיוותה גורם מפתח בגיוס תמיכה בנו בקרב הציבור האמריקני הרחב. ולמותר לציין שמי שאינו מגלה יכולת עמידה על שלו משדר חולשה ומזמין לחץ.

כל שנותר לקוות הוא שלאחר שננגב את הרוק וניטען כי מדובר בגשם, נשכיל לבנות מחדש את הגשרים שהרסנו במו ידינו לידידינו ולתומכינו בארה"ב, ובכך נחזיר את מערכת האיזונים שקרסה ביחסינו עם וושינגטון - דבר שישיב לנו את עצמאותנו ואת הכוח לעמוד בלחצים מצד ידידינו האמריקנים.