זיכרון תחת מבחן: אסור להשוות בין השואה לשבת השחורה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה מזמן בכל שנה דיון מחודש בשאלת הזיכרון: כיצד אנו זוכרים, מה אנו זוכרים ומה המשמעות שאנו מעניקים לזיכרון זה בהווה.

השנה, יותר מתמיד, ניצבת שאלה זו בעוצמה מיוחדת, לנוכח האירועים הקשים שחוותה החברה הישראלית בשנים האחרונות, מאז 7 באוקטובר.

הפיתוי להשוות בין האסון הגדול בתולדות העם היהודי לבין האירועים העכשוויים הוא מובן. התמונות הקשות, תחושת הפגיעוּת והכאב האנושי העמוק יוצרים לעיתים תחושה של רצף היסטורי אחד. אך דווקא כאן נדרשת הבחנה ברורה: השואה והאירועים מאז 7 באוקטובר אינם אותו הדבר, ואסור לטשטש את ההבדל המהותי ביניהם.

השואה היתה אירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית, ניסיון שיטתי, מתוכנן וממוסד להשמדת עם שלם. יהודי אירופה וצפון אפריקה היו חסרי מדינה, חסרי הגנה וחסרי יכולת ממשית להתגונן. גורלם היה נתון בידי אחרים, ללא ריבונות וללא כוח צבאי שיגן עליהם. גם כאשר גילו גבורה וניסו להתנגד, לא עמדו לרשותם התנאים הבסיסיים למאבק אפקטיבי, ולא היתה מערכת שתאפשר להם להפוך התנגדות לכוח ממשי.

לעומת זאת, האירועים הקשים מאז 7 באוקטובר, על כל עוצמתם הטראומטית, התרחשו במציאות שונה בתכלית. מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, בעלת צבא, יכולת פעולה ועוצמה. גם כאשר נפגענו, גם כאשר הופתענו, לא היינו חסרי אונים. היכולת להילחם, להגן ולהגיב - כל אלה מבטאים שינוי היסטורי עמוק במעמדו של העם היהודי.

דווקא משום כך, האחריות לזיכרון כפולה. יש לשמר את זיכרון השואה כמאורע ייחודי, שאין לו תקדים ואין לו מקבילה, תוך הבנת עומק הטרגדיה והיעדר האונים שאפיין אותה. ובמקביל, יש לעבד את זיכרון האירועים העכשוויים מתוך הבנה שהם שייכים לעידן אחר, עידן של ריבונות, של אחריות ושל יכולת הכרעה. זיכרון שאינו מבחין בין תקופות שונות עלול לא רק לטשטש את העבר, אלא גם לפגוע ביכולת להבין את ההווה. האתגר אינו רק היסטורי, אלא גם ערכי.

מה למדנו מההיסטוריה

ערבוב בין הזיכרונות עלול להוביל לתחושת חוסר אונים מדומה, כאילו דבר לא השתנה. אך ההיסטוריה מלמדת אחרת: מהפכת הריבונות היהודית שינתה מן היסוד את מצבו של העם היהודי בעולם. היא לא ביטלה את הסכנות, אך היא העניקה כלים להתמודד עימן. אין בכך כדי להמעיט מעוצמת הכאב או האובדן, להפך.

דווקא מתוך ההכרה בעוצמת האירועים האחרונים, יש להדגיש את ההבדל בינם לבין השואה. ההבדל הזה הוא שמעניק משמעות למאבק, לתקומה וליכולת להמשיך. "משם לפה" אינו רק מעבר בזמן, אלא מעבר תודעתי והיסטורי. זהו המעבר ממציאות של חוסר אונים למציאות של אחריות, ממעמד של קורבן למעמד של ריבון.

ועל כן, דווקא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בתוך הכאב והאבל חשוב לזכור גם את ההבדל: אז לא יכולנו להגן על עצמנו. היום אנו יכולים. והמשמעות של ההבדל הזה אינה רק היסטורית, אלא קיומית - גורלנו שוב אינו מוכרע על ידי אחרים, הוא מוכרע על ידינו.