הפסקת האש והמבוי הסתום: ככה לא מסיימים מלחמה

הפסקת האש שעליה הוכרז לאחרונה בין ארה"ב וישראל לבין איראן הוצגה כרגע של בלימה, אולי אפילו כפתח להסדרה. אך ההתפתחויות האחרונות, ובעיקר המבוי הסתום שאליו הגיעו שיחות המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן בסוף השבוע, אינן רק עדות לכישלון דיפלומטי - הן תוצאה ישירה של האופן שבו נולדה הפסקת האש עצמה.

התותחים שותקים, אך המלחמה לא הסתיימה. לא במובן הצבאי, ובוודאי לא במובן התודעתי. מלחמות אינן מסתיימות כאשר נפסק הירי, אלא כאשר נוצר רגע שמארגן את המציאות לכדי סיפור. רגע שבו הציבור מבין, גם בלי פרשנות מורכבת, שהתרחש מעבר ממצב של עימות למצב של הכרעה. זהו רגע תודעתי, לא רק צבאי. בלי הרגע הזה, גם אם התותחים שותקים המלחמה ממשיכה להתקיים במישור העמוק יותר שלה, במישור של המשמעות.

ההיסטוריה מלמדת אותנו זאת היטב. איננו זוכרים את מלחמת העולם השנייה דרך ספירת ההרוגים, אלא דרך רגעי סיום ברורים של כניעה והכרעה. לא משום שהם חשובים יותר מבחינה צבאית, אלא משום שהם חשובים יותר מבחינה תודעתית. הם יוצרים סוף. הם מאפשרים לספר את הסיפור בדיעבד. הם מעניקים תחושת סגירה.

מול זה, הפסקת אש זמנית היא כמעט ההפך הגמור. היא אינה סוף אלא השהיה. היא אינה הכרעה אלא דחייה. היא אינה מייצרת סיפור, אלא משאירה את הסיפור פתוח. וכאן בדיוק טמון הכשל: הפסקת אש כזו אינה רק תוצאה של היעדר הכרעה, אלא גם מייצרת מראש תנאים שבהם הסדרה דיפלומטית מתקשה להתרחש.

כאשר צדדים מגיעים לשולחן המשא ומתן מבלי שהתרחש רגע של הכרעה, הם אינם מגיעים מתוך הכרה בגבול, אלא מתוך המשך המאבק באמצעים אחרים. כל צד עדיין משוכנע שיוכל לשפר עמדות. כל ויתור נתפס כזמני בלבד. במצב כזה, המשא ומתן אינו המשך של סיום המלחמה, אלא המשך של המלחמה עצמה. אין בו תמריץ אמיתי להתכנסות, אלא להפך, תמריץ למשיכת זמן ולבחינת אפשרויות לקראת הסבב הבא.

המבוי הסתום בשיחות בין ארה"ב לאיראן ממחיש זאת היטב. הוא אינו חריג, אלא כמעט תוצאה מתבקשת. כאשר אין אקט תודעתי שמסמן סוף, אין גם בסיס ליצירת הסכם שמבקש לייצב את הסוף הזה. הדיפלומטיה נשענת תמיד על מציאות שכבר הוכרעה, או לפחות נתפסת כהכרעה. כאשר המציאות נותרת פתוחה, גם הדיפלומטיה נותרת פתוחה, ולעיתים קרובות גם תקועה.

הבעיה אינה רק פסיכולוגית, אלא גם אסטרטגית. כאשר אין רגע סיום ברור, גם ההרתעה נשחקת. אויב שאינו חווה הכרעה אינו מפנים גבול. הוא לכל היותר עוצר לרגע, מחשב מסלול מחדש, וממתין להזדמנות הבאה. הפסקת אש ללא אקט תודעתי של סיום אינה סוגרת את המלחמה, אלא מארגנת מחדש את התנאים לסיבוב הבא, הן בשדה הקרב והן בשולחן המשא ומתן.

יש כאן גם ממד פוליטי עמוק יותר. הנהגה שמסיימת מלחמה ללא רגע הכרעה מתקשה לבסס את הלגיטימיות שלה. הציבור שואל, במפורש או במובלע: מה השגנו? מה השתנה? מהו הקו שמבדיל בין לפני לבין אחרי? כאשר אין תשובה ברורה, נוצרת תחושה של החמצה, גם אם מבחינה צבאית הושגו הישגים לא מבוטלים. וכאשר התחושה הזו פוגשת כישלון דיפלומטי, היא מתעצמת עוד יותר.

ככה לא מסיימים מלחמה. לא בהודעות על הפסקת אש זמנית, לא בתקווה להסדרה עתידית, ולא בכניסה למשא ומתן מתוך מציאות שלא הוכרעה. מלחמה מסיימים ביצירת סוף. סוף שאינו רק הפסקת פעולה, אלא יצירת משמעות.

בלי זה גם הדיפלומטיה נידונה להיכשל, וההפוגה אינה אלא פרק ביניים בדרך לעימות הבא.