מדברים על ניצחון - כשהמלחמה לא קרובה לסיום

אין כל טעם להשתתף בוויכוח על "השאלה" מי ניצח בסבב המלחמה הנוכחי בין איראן לישראל וארה"ב. זה ויכוח בין חמורים שהראו להם חצי עבודה. הסבב פשוט עוד לא הסתיים, והמלחמה, במובנים הרחבים יותר של המונח, בוודאי טרם הסתיימה.

עם זאת, כבר עכשיו הוכה המשטר האסלאמיסטי באיראן קשות. מבחינה צבאית, נשללו עיקר יכולותיו ההגנתיות, ההתקפיות והתעשייתיות. נערפה הנהגתו המדינית, הצבאית והמדעית. מבחינה מדינית־אזורית, הוא מבודד, לאחר שתקף את שכנותיו למפרץ ולנוכח העובדה ששלוחותיו באזור נתונות לאיום קיומי, צבאי ומדיני מארה"ב ומישראל (גם מהבחינות האלה המלחמה לא הסתיימה).

אבל איננו יודעים אם המשטר האסלאמיסטי יצליח לשרוד, וכיצד. הישרדותו מסוכנת לישראל ולאנושות כולה. הוא שואף למנוע את האבדון הכלכלי-חברתי המחכה לו מחידוש ההפצצות ומכיבוש או מהריסת מתקני האנרגיה שלו באי ח'ארג. לכן הוא נאחז באורניום שהצליח להעשיר ובמנוף הכלכלי של חסימת מצר הורמוז. החסימה היא פעולת ייאוש המגייסת אויבים ומקרבת את קיצו.

הוויכוח "מי ניצח" - שפתחו בו הנהגת האופוזיציה כולה והתקשורת של האופוזיציה בישראל (ובארה"ב) - הוא אפוא מזויף וטיפשי. הוא מזויף, מפני שהמלחמה בעיצומה ולא זה הזמן להעריך את תוצאותיה, גם אם זה דחוף מאוד דווקא עכשיו לאיזנקוט, לליברמן, לגולן וללפיד. והוא טיפשי כשהוא מנוהל לפי דפוס המחשבה של המשיחיות השיעית - "ניצחתי כל עוד אני עומד על הרגליים", לעת עתה. אותנו מעניין לא מה יחשבו הברברים, אלא מה הם יוכלו לעשות, והדבר הזה פשוט עדיין לא הוכרע.

המו"מ בין ארה"ב למשטר האיראני יהיה תזזיתי, והוא יכול להסתיים באחת משלוש אפשרויות: כניעה אמריקנית נוסח אובמה, שתחדש את תקתוק השעון לאיראן גרעינית; כניעת-הונאה איראנית, שתציל לעת עתה את המשטר בהמתנה ל"מות הפריץ" טראמפ, כלומר לסוף כהונתו ב-2028 או לתבוסתו בבחירות השנה לקונגרס; אי-הסכמה וחזרה למתקפה ומצור ימי על איראן.

בהנהגת טראמפ כניעה אמריקנית אינה סבירה, אף שאמריקה התירה לפניו התפתחות מפלצות כצפון קוריאה וכאיראן.

אכן, סביר להניח שהאיראנים ינסו להונות את האמריקנים, אבל הם יתקשו בזה, מפני שהסוגיות שעל הפרק הן בינאריות: האורניום המועשר נמסר או לא נמסר; מצר הורמוז נפתח או לא נפתח. האפשרות הסבירה מהשלוש היא שהמו"מ יסתיים בלא כלום ותתחדש מתקפה ויוטל מצור. ובכל זאת, למרות הפיצוץ הנוכחי במו"מ, עלינו להתכונן לכל אחת מהאפשרויות.

בינתיים, השוואה היסטורית עשויה לסייע לנו להיחלץ מרדידות הדיון על "היעדר הניצחון" עקב הפסקת האש. מלחמת ששת הימים נחשבת למודל מובהק של "מלחמה" וניצחון מוחלט: כיבושים רחבים, אויב חסר אונים בסיום המלחמה.

האומנם? מצרים נותרה על רגליה. היא התאוששה והחלה לחדש את המלחמה זמן קצר אחרי כן, בקיץ 1967, במלחמת ההתשה שנמשכה עד 1970. רבים נוטים לשכוח את העובדה החשובה הזאת, שלא לדבר על מלחמת יום כיפור שש שנים אחרי 1967.

הסיבה לטעות היא שימוש לא נכון במושג "מלחמה" ולכן אי-הבנה מה יכול להיחשב ניצחון. צריך להבחין בין "סבב מלחמתי" לבין "מלחמה". 1956 (קדש), 1967 (ששת הימים), 1970-1967 (ההתשה), 1973 (יום כיפור) - כל אלה אינם אלא סבבים באותה מלחמה, שהחלה עם ייסוד משטר אימפריאליסטי פאן־ערבי במצרים ב-1952, ולא הסתיימה אלא בשנים 1979-1977.

רק אז אולץ סאדאת לחתום על שלום נפרד עם ישראל ובזה אולץ לוותר על מאפיין מכונן של המשטר במצרים. מלחמת ישראל-מצרים בשנים 1979-1952 הסתיימה רק בשינוי משטר במצרים. כך מלחמתנו עם איראן. היא תסתיים באחת משתיים: תבוסתנו, חס וחלילה, או שינוי כזה או אחר במשטר שם.