בין אושוויץ למציאות: הזיכרון מקבל משמעות חדשה

השנה, כאשר מצעד החיים מתקיים בצל מלחמה עם איראן ולבנון ומציאות ביטחונית מורכבת, וכאשר משלחות ישראליות אינן יכולות לקחת בו חלק כפי שהונהג, משמעות קיומו של המצעד מתחדדת ומתעצמת יותר מאי-פעם. זיכרון השואה אינו רק עניין היסטורי - הוא שליחות מוסרית חיה, נושמת ומחייבת.

חיוניותן של המשלחות מרחבי העולם, בני נוער יהודים ולא יהודים כאחד, לצד שורדי שואה, הפכה להיות קריטית. כל משתתף הופך לעד ולשליח הנושא עימו את הסיפור אל עבר מרחבים חדשים.

אין ספק כי היעדרן של כל המשלחות הישראליות השנה אינו רק חיסרון לוגיסטי או סמלי - הוא עדות לאיום ממשי של עם שנאלץ להתמודד שוב עם קריאות תיגר ומלחמה על עצם קיומו. אך דווקא מתוך קושי זה עולה קול ברור והוא: לא נשתוק, לא נוותר, ולא נאפשר לזיכרון להישחק.

מצעד החיים מתקיים בכל הרכב מתוך מחויבות עמוקה להעביר את סיפור שורדי השואה לבני הנוער מדור לדור.

ככל שמספר שורדי השואה הולך ומתמעט, כך האחריות שלנו בארגון מצעד החיים הולכת וגדלה. אנו מחויבים להדהד את סיפוריהם, לא רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אלא גם בימי השגרה, ברגעים שבהם העולם מתבלבל, מתעייף או שוכח.

דווקא כאן אנו זקוקים לפרספקטיבה היסטורית, לאמת שלהם, לכוח הרוח שלהם כמצפן מוסרי בעולם זה. לידו המנחמת של שורד שואה לשורד שבי שיצא ממנהרות חמאס לאחר מאות ימים, שאומרת לו "אני מבין אותך, אני מבין מה זה רעב", ולתקווה שמוענקת להם, כי עבורם שורדי השואה הם־הם "המגדלור שלנו לתקומה".

במקביל, אנו עדים לעלייה מדאיגה ואף מסוכנת בהכחשת השואה ובאנטישמיות ברחבי העולם. תופעות שבעבר נדמה היה כי נדחקו לשוליים שבות ומרימות ראש במסווה של שיח פוליטי בגלוי ובבוטות. אירועים אחרונים בקמפוסים, ברשתות החברתיות וברחובות ערים מרכזיות בעולם מזכירים לנו עד כמה השנאה הישנה לא נעלמה, אלא רק שינתה צורה.

מול מציאות זו, מצעד החיים אינו רק אירוע זיכרון - הוא קריאה לפעולה וסירוב לשתיקה. הצעידה מאושוויץ לבירקנאו אינה רק מסלול גיאוגרפי - היא מסע של תודעה, מסע של זהות ומסע של אחריות. זהו מפגש אנושי בין עדות חיה של שורדי השואה לבין דור צעיר הגדל בעולם של דיסאינפורמציה ובלבול מוסרי.

שורדי השואה לא רק סוגרים מעגל, הם פותחים אותו מחדש. בעדותם, בנוכחותם ובמפגש הבלתי אמצעי עם הדור הבא הם מטעינים את הזיכרון במשמעות לדורות הבאים. זיכרון שכזה אינו מסתכם ביום אחד של צעידה, אלא מהווה תהליך מתמשך של חינוך, עיצוב זהות ובניית מחויבות. בעידן של ערעור על האמת ההיסטורית, המפגש הבלתי אמצעי באתרי הזיכרון מעניק תוקף, עומק ומשמעות.

ולכן המשימה שלנו ברורה: לשמר את זיכרון השואה ולהיות מצפן ערכי, להילחם בהכחשה ובאנטישמיות בראש מורם, ולהזכיר לעולם כי מאחורי המספרים עומדים בני אדם, חיים שנגדעו, משפחות שנמחקו ותרבות שלמה שניסו להשמיד.

גם השנה, למרות הכל, אנו צועדים. אולי פחות, אולי אחרת, אך לא פחות נחושים. כי הזיכרון אינו מותרות לימים שקטים, הוא חובה גם בימים של סערה.