ריבונות בגבעות: הגבול שאסור לחצות

לפני שש שנים קמתי בבוקר ועברתי בזריזות על ההודעות לפני צאתי ליום עבודה בתיכון הדתי שניהלתי בשכונת הקטמונים בירושלים. בכתבה שולית באחד מערוצי החדשות קראתי שבוצע "תג מחיר" במסגד קטנטן בשכונת שרפאת, הסמוכה לשכונת הקטמונים בירושלים. כשהגעתי לשם המראה היה קשה מנשוא. מסגד שכונתי צנוע חרוך, שרוף ומחולל. על פתח המסגד בספריי צבע רוססו המילים "נקמה", "תג מחיר", והנורא מכל - מגן דוד. מגן דוד, שמסמל את יפי עמנו ודתנו, שמתאר את ערכינו היהודיים הנאצלים, הוא הסמל ששימש אנשים רעי־לב שבחרו לשרוף בית תפילה של דת אחרת כדי להגיד משהו.

ארבע שנים קודם לכן ריח דומה הציף את אפי. ערבים רעי־לב שרפו את היער הסמוך ליישוב נווה צוף בבנימין, מתוך כוונת זדון שהאש תגיע לבתים. בית הוריה של רעייתי, כמו השכונה הוותיקה כולה, נשרפו על ידי אנשים רעי־לב שבחרו לשרוף כדי להגיד משהו שנראה חשוב עבורם.

איני חושב ששני האירועים הללו דומים מבחינת המניע, הרקע והסביבה, אך חושי הריח שבאפי ערפלו את השוני והדגישו את מה שכבר הסריח ועלה בעשן. שאלתי את עצמי, מה תפקידנו החינוכי ברגע הזה? מה מקומנו כמנהיגי חינוך וקהילה? שוחחתי עם תלמידיי ועמיתיי על הבחירה לשרוף במקום לחנך ולבנות. חינכתי את תלמידיי ודרשתי מהם להיטיב, כדרכם של אבות האומה.

אין לי ספק, כיהודי־ציוני מאמין, בדבר חשיבות ההתיישבות בכל ארץ ישראל, ואין לי ספק שהטרור הפלסטיני על סוגיו ותחבולותיו הוא מהגרועים שבתבל. אך אסור לנו ללמוד מדרכם או לאמץ את מנהגי הטרור הפלסטיני.

מעשים של הרס, שריפה ואלימות גם בידי יהודים אינם טרור יהודי, אלא פשוט טרור לא־יהודי המנוגד לתורה ולערכים היהודיים שהנחילו לנו מנהיגינו ורבנינו בכל הדורות והתפוצות.

לצערנו, אירועי "תג מחיר" אינם עניין חדש, אך היקף האלימות ההולכת וגוברת, ובעיקר העזות והחוצפה להרוס, לפגוע ולשרוף בגאון, בפנים חשופות ובגאווה, הפכו את המעשים הקשים הללו לכמעט נורמליים. השתיקה של רוב ההנהגה מגיעה הן ממבוכה קשה והן מהחשש שמאמצי ההתיישבות יבולעו או ייבלמו אם רק נוקיע ונבלום את השוליים האלימים של נערינו החלוצים. אולם בהיעדר משילות וריבונות באדמות המדינה ובגבעות גב ההר, יחד עם היעדר מסגרת משפחתית והלכתית, תופעות "בעל זבוב" יצוצו בכל חלקה טובה.

לאחרונה, בעקבות התגברות האירועים, החלו להישמע גינויים תקיפים מצד גורמי ביטחון, פוליטיקאים ורבנים. הממשלה אף הקצתה 130 מיליון שקלים למשרד הביטחון לצורך כך. מדוע לא למשרדי החינוך או הרווחה? ממתי משרד הביטחון אחראי על משימות חינוכיות?

אין טעם בעוד מאמרי גינוי או בניד ראש מול כותרות העיתונים. אין טעם לגלגל אחריות. עלינו, אנשי החינוך, לפעול לשינוי פנימי אמיתי. עלינו לדרוש מעצמנו, אנשי הקהילה תומכי ההתיישבות בעלי ערכים יהודיים וציוניים מובהקים, לקחת אחריות כואבת ועמוקה על חינוך נערינו והשלכותיו.