סדר אזורי חדש: המציאות משנה גבולות שסומנו בסרגל

השבוע חל יום הולדתו ה־103 של קו הגבול שבין ישראל ללבנון, הממקד אליו עתה את תשומת הלב על רקע המלחמה המתעצמת עם חיזבאללה.

אף שבשיח הציבורי עולים יותר ויותר מושגים כמו סדר עולמי ואזורי חדשים - על דבר אחד כמעט לא מדברים: על הגבולות. הללו הפכו למעין תפוח אדמה לוהט שהס מלהזכיר אותו. עד כדי כך הגבולות "מקודשים", שאפילו שינוי ברור בפועל ושליטה של מדינה אחת בחלק משטחה של מדינה אחרת לא גוררים בעקבותיהם שיח משמעותי על גבול חדש.

מתארים זאת כרצועת ביטחון, כקו הגנה חדש ושאר כינויים, אבל לא גבול. יש איזו הנחה סמויה שמדובר במהלכים זמניים, ושבעתיד הגבולות יחזרו להיות כמו שהיו בעבר. דוגמה מובהקת לכך היא מה שמתרחש ברמת הגולן. צה"ל קבע עובדות ונכנס לעומק השטח, שהיה מוכר עד לא מזמן כשטח בריבונות סורית. היוצא מן הכלל בהקשר זה הוא כתר החרמון, שהחליף את תיאור האזור כ"החרמון הסורי" - מסר ברור שאנחנו לא מתכוונים לעזוב את המקום בטווח הנראה לעין.

מוזרה מאוד ההיווצרות של אותה "קדושה" כביכול של הגבולות, שבכלל נקבעו על בסיס חלוקת אזורים לפי אינטרסים של מעצמות קולוניאליסטיות. פעמים היה מדובר בחלוקות מלאכותיות חסרות התחשבות בקיומם של שבטים, עמים, קהילות, תרבויות וכיוצא באלה. די לראות את הקווים הישרים המשקפים את הגבולות שנקבעו באמצעות סרגל על שולחן המפות, כאילו המציאות החברתית, התרבותית, הלשונית והשבטית הסתדרה בקווים ישרים.

דוגמה ל"קדושת" הגבול ניכרה בהסכמי ישראל־מצרים. את המצרים לא עניינה רפיח כעיר, והקו שהתקדש בתחילת המאה ה־20 חצה בלי חשבון את העיר רפיח לשני חלקים. השמות סייקס־פיקו מוכרים כקובעי רוב הגבולות במזרח התיכון, אבל בלבנון התרחשה התפתחות ייחודית.

בהקשרו הלבנוני, ההסכם הידוע היה נורא לתנועה הציונית, מכיוון שהקו חצה את הגליל לרוחבו באלכסון שהותיר את חלקו הגדול, כולל אצבע הגליל, מחוץ לגבולות המנדט הבריטי. העניין תוקן בהסכם ניוקומב־פואה, שני סגני־אלופים בריטי וצרפתי, שנחתם סופית השבוע לפני 103 שנים. כמה אירוני שבריטניה וצרפת, המגמגמות כיום בכל הנוגע לסדר העולמי החדש ולמלחמה באיראן, הן שקבעו את הגבולות המסובכים באזורנו.

לבנון זכתה עד היום בתגובה ישראלית ייחודית ונדירה בהשוואה לאזורי גבול אחרים. כבר קשה לספור כמה פעמים נכנסה ישראל לשטח לבנון מאז הקמת המדינה, אך תמיד, ללא יוצא מן הכלל, היא גם יצאה ממנו. זה החל כבר במבצע חירם במלחמת העצמאות. זה קרה שוב לאחר הפסקה של 30 שנים, במבצע ליטני ב־1978, ושוב במלחמת לבנון הראשונה ב־1982, ולאחר מכן במלחמת לבנון השנייה ב־2006. שלא לדבר על כניסות ויציאות בין המלחמות הידועות, דוגמת כניסת כוחות לעזרת הנוצרים בסוף שנות ה־70, עוד לפני מבצע ליטני.

עתה הגיע הזמן לשאול: כמה פעמים עוד נצטרך להיכנס ללבנון ושוב לצאת ממנה, כדי להבין שבכל יציאה כזאת ונסיגה מחדש לגבול מתחיל לתקתק שעון עד לחזרתנו הבאה ללבנון? כמה פעמים עוד ניכנס ונצא מבלי שבאמת סיימנו את המשימה עד סופה, דהיינו - סופו של האויב?

צה"ל, כזכור, נכנס והחל לקבע את שליטתו בעומק סוריה לשעבר, ובוודאי בכתר החרמון, ובכך שינה את הגבול בפועל. צה"ל יושב ברצועת עזה בקו הצהוב תוך שליטה על יותר ממחצית משטח הרצועה. סגני האלופים הבריטי והצרפתי קבעו את הגבול הסבוך, המתפתל והקשה מאוד להגנה על יישובי הצפון לפני 103 שנים. יעלו ויבואו סגני־האלופים של היום, מפקדי הגדודים של צה"ל, ויעצבו את הגבול מחדש באופן שלא ניאלץ לחזור לשם שוב ושוב.