מורשתה של "מאמו": האישה שהדליקה משואה בלב האומה

מילדה בתוניסיה שברחה מאימת הפרעות, דרך המעברה בעפולה ועד הבית שפתח את דלתו לעשרות ילדים – חייה של מארי “מאמו” נחמיאס היו סיפור של אמונה, נתינה ואהבת אדם.

בצהרי חג הפורים תשפ"ו, 2026, כבה נרה של מאמו. עם ישראל זכה להכיר אותה בטקס הדלקת המשואות 2019, במלאת 71 למדינת ישראל.

היא לא קראה מן הכתוב. לא נצמדה למסגרת המוכרת, הקבועה. ישובה בכיסא גלגלים, הרימה את ידיה כנושאת תפילה. "אני מארי נחמיאס, הבת של שלום וחנה סבח זיכרונם לברכה, מברכת את מדינת ישראל מכל הלב; אלוהים ישמע אותי והצדיקים. שתלך ותעלה ותרבה. והחיילים לא ייפלו לנו יותר, יא ראב! מכל הלב. ונהיה ככה", אמרה, ושילבה את אצבעותיה המטופחות, "יהודים וערבים ונוצרים ודרוזים, כולנו יד אחת. כולנו ברא אותנו אלוהים. שייתן לנו שלום. ובשנה הבאה - עוד עשרה מיליון".

וכל הקהל כולו עמד על רגליו והריע לה, ראש הממשלה ורעייתו ויו"ר הכנסת ושרים וחברי כנסת ומשפחות שכול ואורחים ואזרחים בבתיהם. וכולם האמינו לה. מאמו לא היתה של הפוליטיקה, היא היתה של האמת. מחוברת למילים, לקרקע, לשורשים ולבורא עולם. מהלב היישר לפה. לא כי צריך או נכון להגיד - כי כך חייתה, באמונה שכולם נבראו בצלם.

בשנתה ה־100 נאספה, עטופה באוהביה. חייה רוצפו בפסגות ובתהומות. היא נולדה בשנת תרפ"ו-1926 בעיר כאף שבתוניסיה לחיים נוחים של בת זקונים להורים אמידים ומפנקים, שנגדעו בפרעות 1932-34 ביהודים. השלווה המפונקת התחלפה באימת מעשי רצח, אונס, שיסוף גרונות וביזה.

שנים ספורות לאחר מכן הגיעה השואה לתוניסיה. יהודים הושלכו לבתי הכלא ולמחנות כפייה, ומארי, ערב כלולותיה, עוד לא בת 17, נאלצה לנוס על נפשה מפני הנאצים ושותפיהם הערבים, שביקשו לחלל את הצעירות ולהרוג בהן.

ברוח הזמן והמקום, ובמצוות הוריה, נישאה בעל כורחה לאיש, שממנו נפרדה לאחר 30 שנים לא רוויות באושר, אבל שהניבו ארבעה בנים אהובים וארבע בנות אהובות, ומהם זכתה לראות נכדים ונינים וחימשים.

את "שער העלייה", אותו יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, שבו שהתה תקופה קצרה עם הגעתם לישראל של 1950, היא זכרה כ"סדום ועמורה". משפחות דחוסות באוהלים. בדיקות שונות ומשונות. חיסונים מכאיבים. עכברים וחולדות בין מיטות השדה. ריסוס בדי־די־טי. שנתיים במעברה לפני שעברו לדירת השיכון בעפולה, שבה בחרו להתגורר ושבה חייתה כל ימיה.

מאמו, שנולדה לשפע וחוותה סבל ומחסור, התחשלה וידעה לפרנס את עצמה בכבוד. גם בימים האפורים האמינה לברכת אמה, שהבטיחה: אחרית ימייך תהיה טובה מראשיתם. שמם של תבשיליה יצא למרחוק: מרמורה ובנטאש, בולט ופריקסה, והקוסקוס, והמעמולים, ועוד. ילדיה גדלו לתפארת מדינת ישראל, ועלה בידה לסייע להם איש ואישה בדרכם.

והנה, בתוך החיים ששוב האירו לה פניהם, אחד מבניה נפצע אנושותבמלחמת יום כיפור.כשהרופאים היו נעדרי תקווה, היא שמה מבטחה באלוהים, ומשנענו תפילותיה ובנה יצא מכלל סכנה, נדרה נדר למלא כל מצוות נתינה שתקרה בדרכה. וכך פתחה את ביתה לטיפול בתינוקות ובילדים פגועים, שזקוקים היו לאם אומנת ולאחות רחמנייה. 52 ילדים חסו בצל קורתה לאורך השנים, חלקם חודשים ספורים, ואחרים גדלו והתבגרו בביתה.

מארי מאמו נחמיאס היתה יהודייה בעלת אמונה בכל רמ"ח ושס"ה, ואוהבת עם ואדם עד נשימתה האחרונה. ילידת תוניסיה וישראלית גאה. בליבה עם ישראל היה אחד. מפיה לא יצאו המילים "הם" ו"אנחנו". לא מזרחי ואשכנזי, לא יהודי או גוי.

את מאבקי החיים ניהלה כמו הלוחמים והלוחמות בשדה הקרב. שכם אל שכם, ביחד מתוך כוונה, מלאה בנתינה ודאגה לאחר.

תודה על מורשתך, מאמו. זכינו בך. ימתקו לך רגבי עפרך.

גילוי נאות: מאמו היתה סבתא־רבתא של שלושה מנכדיי.