לא ג'סטה לנשים: שוויון הוא אינטרס של כולם

השנה, ביום האישה הבינלאומי, אין חגיגות. בגלל המלחמה הסבונים והפרחים כנראה יישארו בחנויות, ואולי טוב שכך. לא משום שמלחמה היא דבר טוב, אלא משום שיום האישה מעולם לא נועד להיות חג, אלא יום של ציון מאבק. רגע בשנה שבו כחברה יש עצירה, התבוננות בדאטה, בהישגים ובכישלונות והעלאת השאלה הנוקבת איפה התקדמנו, ובעיקר - איפה עדיין לא. בתוך מציאות של מלחמה אזורית ואי־ודאות גדולה, אין מה לחגוג. דווקא עכשיו, זו הזדמנות לדבר בכנות על המשמעות האמיתית של המאבק לשוויון.

ביום השלישי למלחמה, התקשורת והרשתות החברתיות התמלאו בידיעות על הטייסות, הנווטות ונשות צוותי האוויר שלקחו חלק בתקיפות באיראן. בצדק. זה נתון מעורר גאווה: נשים שנמצאות בלב הפעולה המבצעית של חיל האוויר, שותפות מלאות למשימות ההגנה על מדינת ישראל. דוברת צה"ל בפרסית, רס"ל (מיל') שירלי שמסיאן, הוציאה סרטון לעם האיראני, סיפרה על הנשים השותפות למבצע ואמרה: נשים לא מביטות בהיסטוריה מהצד - הן עושות אותה. זה מסר חשוב לא רק לעם האיראני, אלא גם לממשלת ישראל ולחלק מגופי התקשורת, שבחודשים האחרונים תקפו את החיילות ואת המפקדות וביטלו את תרומתן לביטחון ישראל.

כשהציבור הישראלי משתף בגאווה את תמונות הטייסות, אל לנו להתעלם מהמאבק הקשה שהוביל לרגע הזה. אין שוויון שמגיע מעצמו. רק לפני שלושה עשורים אליס מילר הגישה את הבג"ץ, ופתחה את המאבק על עצם הזכות של נשים להיכנס לקורס טיס. מה שהפך היום למושא הגאווה של צה"ל ומדינת ישראל - נשים שמטיסות מטוסי קרב - היה במשך שנים יעד בלתי אפשרי. רוב הנשים כלל לא חלמו על כך, עד שאישה אחת קמה ועשתה מעשה. היא שילמה על כך מחיר לא קל - אבל אנחנו כחברה הרווחנו. מדינת ישראל הרוויחה. כך עובד שוויון: רק אחרי שהוא מגיע, הציבור מבין עד כמה הוא טוב לכולם.

גם בתוך מלחמה, יום האישה הבינלאומי הוא זמן טוב לראות כמה התקדמנו. ודווקא בגלל זה חשוב לשאול את השאלה הבאה: אם נשים הן חלק בלתי נפרד מהכוח שמבצע את המשימות - מדוע סביב שולחן קבלת ההחלטות אין כמעט נשים? החלטות על מלחמה, אסטרטגיה וסדרי עדיפויות מתקבלות על ידי גברים. כמה נשים, אגב, היו שותפות להחלטה שמקומות העבודה ייפתחו מחדש, בעוד מוסדות החינוך יישארו סגורים?

זו לא רק שאלה של ייצוג סמלי או של שוויון, זו גם שאלה של איכות קבלת ההחלטות. בעולם מורכב, שבו כל הכרעה נושאת השלכות כבדות, חשוב במיוחד שסביב השולחן יהיה מגוון רחב של ניסיונות חיים ונקודות מבט. זה עשוי להשפיע על ההחלטות.

שוויון אינו מחווה לנשים - הוא אינטרס ציבורי. כשנשים משתתפות בצוותי אוויר זה לא הישג לנשים בלבד, אלא יתרון לחיל האוויר כולו. כשנשים מובילות מערכות בריאות או כלכלה, החברה כולה מרוויחה. באותו אופן, נוכחות של 50% נשים במוקדי קבלת ההחלטות אינה מחווה, אלא היא יכולה להיות חלק מתהליך השיקום של המדינה.

יום האישה 2026 מגיע גם בתוך שנת בחירות. השאלה החשובה אינה כיצד ייראה היום הזה השנה, אלא כיצד תיראה השנה הבאה. אם בעוד שנה, ביום האישה 2027, המציאות הפוליטית שלנו תישאר עם כ־25% חברות כנסת בלבד, עם אפס מנכ"ליות במשרדי ממשלה ועם שולחנות קבלת החלטות שבהם רוב של גברים - נדע שלא למדנו דבר.

אין שוויון שמגיע מעצמו - זה עלינו, הציבור, להוביל אותו. דווקא עכשיו, זה הזמן להציג חזון טוב יותר למדינה האהובה שלנו, כדי שבשנה הבאה נוכל לחגוג יחד, בשותפות. הציבור הישראלי צריך להוביל את המהפכה הזו. זה לא יבוא מצד הפוליטיקאים עצמם. זה חזון שיכול להפוך למציאות, אבל זה לא יקרה מעצמו. זאת המשמרת שלנו.

הכותבת היא מייסדת "5050" מבית מרכזים לצדק חברתי.