מפרס לאיראן

השבוע קוראים במגילת אסתר. המגילה מספרת סיפור היסטורי, אך בתוכה טמון משפט אחד שחוצה תקופות. כאשר המן מבקש לשכנע את אחשוורוש להשמיד את היהודים, הוא מעלה טיעון מהותי: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" (אסתר ג', ח').

זו אחת הפעמים הראשונות במקורות שבהן השנאה ליהודים מנומקת במפורש על בסיס דתי. היהודים נתפסים כ"אחרים" משום אמונתם באל אחד. עד העת החדשה היתה ליהודי, לפחות לכאורה, דרך מילוט: המרת דת. מי שהתנצר או התאסלם יכול היה להינצל. האיבה היתה דתית, ולכן גם הפתרון, מבחינת הרודפים, היה דתי.

במאה ה־19 התרחשה תפנית. האנטישמיות החדשה חדלה להתמקד באמונה והחלה להתמקד בדם. היהודי הוגדר כגזע, לא כדת. בכך, בפועל, נסתם הגולל על היהודים ולא ניתנה להם הזכות לבחור או לנתב את גורלם. מכאן קצרה הדרך לתורת הגזע הנאצית, שהפכה את היהודים לתת־אדם. לא עוד שינוי אמונה, לא עוד השתלבות, אלא השמדה. במהלך השואה לא רק הגרמנים היו שותפים ברצח יהודים, אלא גם הפולנים, ההונגרים, האוקראינים ועוד עמים גילו מוטיבציית־יתר לרצוח יהודים.

הקמת מדינת ישראל שינתה את הזירה, אך לא את השנאה. לראשונה קם עם יהודי ריבוני בארצו, והאיבה הופנתה כלפי מדינה. חמש מדינות ערב פלשו ב־1948 בניסיון למנוע את הקמתה ולמנוע את ביסוסה כבר מהשלב הראשון. מדינת ישראל נאבקה על מקומה במזרח התיכון, ועם חתימת הסכמי השלום עם מצרים, ירדן והסכמי אברהם נדמה היה, לשעה קלה, כי לבסוף ישנה השלמה.

אלא שהאשליה הזו התנפצה ב־7 באוקטובר. מאחורי מתקפת חמאס, ומאחורי התוקפנות המתמשכת של חיזבאללה בצפון, ניצבת איראן. איראן אינה מסתירה את יעדה: מחיקת מדינת ישראל. זהו יעד אידיאולוגי, לא רק אסטרטגי. השיח האיראני אינו מתמקד רק בגבולות 1967 או בסכסוך הישראלי־פלסטיני - הוא נטוע בתפיסה דתית־משיחית הרואה בישראל ישות פסולה מעצם קיומה. במובן זה, הקו המחבר בין המן לאיראן אינו היסטורי רציף, אלא רעיוני.

אז היהודי - וכיום גם מדינת היהודים - מוצגים כישות חריגה שיש לעקור מן המרחב. ישראל מכונה בפי המשטר בטהרן "השטן הקטן", שותפתו של "השטן הגדול", ארה"ב. המאבק אינו רק על הגבולות, הוא על עצם הלגיטימיות. ההיסטוריה מלמדת כי שנאה אידיאולוגית עמוקה אינה נעלמת מעצמה. היא משנה צורה, מתאימה עצמה לשפה פוליטית חדשה, אך שורשיה נותרים בעינם. ההבדל המכריע בין ימי פרס לימינו הוא אחד: אז היינו מפוזרים ומפורדים - כיום יש לנו מדינה, צבא ויכולת להגן על עצמנו. האחריות שלנו היא להבין שהמאבק אינו רק צבאי, אלא גם תודעתי והיסטורי. מי שממעיט בערכה של האידיאולוגיה האיראנית חוזר על טעויות העבר.

ההיסטוריה של העם היהודי נכתבה בדמם של מי שלא זיהו בזמן את עומק האיום. הפעם יש לנו מדינה, כוח וריבונות. השאלה היא אם נפעל בהתאם.

פרופ' אריאל פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל