אם לא נגיע למילואים, לא יהיה צבא

סביב המתקפה האיראנית האחרונה שוב נשמעות האמירות מהסוג שקורא לאנשים לא לצאת למילואים. לא מדובר דווקא במי שמבקשים להשתמט, אלא באנשים טובים ודואגים כמו בני משפחה וחברים, אשר משוכנעים שהם מגינים על היקרים להם. מתוך אהבה ואכפתיות הם מנסים לשכנע לא להגיע למילואים, ובטוחים שוויתור חד־פעמי לא יעלה או יוריד מהמוכנות של הצבא.

אלא שבפועל, המסר הזה שוחק. הוא מחליש במקום לחזק, ומכביד בדיוק במקום שבו העומס מתוח עד הקצה.

בשנת 2025 שירתו יותר מ־300 אלף לוחמי מילואים, מתוכם יותר מ־50 אלף חזרו מפטור. בשנת 2026 בכל רגע נתון ישרתו 40 אלף חיילים. בחלוקה שוויונית מדובר על 60 ימים למשרתי המילואים.

בלי עימות עצים נוסף היו משרתים כרבע מיליון מילואימניקים, לאחר קיצוץ של כ־20 אלף שלא יזומנו. לאור מבצע "שאגת הארי" המספרים יגדלו, ימי המילואים יתווספו והעומס שחשבנו שיתפוגג רק יתעצם. חסרים חיילים, ובעיקר לוחמים, כדי לעמוד במשימות בצורה שתהיה נקודת האיזון הטובה ביותר בין הוצאות ביטחון, וכמובן עמידה במשימה לאור המטרה.

נכון, יש כאלה שהמילואים עולים להם פחות מאחרים, יש כאלו שזה נוח להם כי העבודה שלהם מאפשרת את זה, ויש אפילו שהצליחו להרוויח מהמילואים. אלו היוצאים מן הכלל.

בכל שיחת מפקדים כהכנה לתעסוקה, כוח האדם הוא נושא מרכזי שבו מדגישים את ההתעקשות על ההגעה של החיילים בגלל עומס המשימות. זה מה שיקבע אם בתעסוקה יבצעו ארבע שעות סיור ושמונה שעות מנוחה או ארבע־ארבע, ללא זמן ללמוד או לעבוד, או לאפשר לשמור על שגרה וגם לצאת הביתה להתרעננות ולשמור על war-life-balance.

ישנו מדרג איומים. לפעמים אפשר להגן במינימום עמדות ברזל כדי לשמור על ביטחון המדינה, ולעיתים צריך מעבר, לפי רמת הכוננות, גם כשאין עימות עצים. הבעיה היא שרמת הכוננות לא מתואמת מראש עם לוח זמנים אשר אומר שמחר צריכים עוד 20 חיילים. לפעמים מספיק שחייל אחד שאמור לאייש עמדה חולה פתאום, או נקלע לאירוע משפחתי דחוף ולא יכול להגיע, וכבר לא עומדים אפילו ברף המינימלי הנדרש. זה האזור האפור שבין שגרה למלחמה, והוא המאתגר ביותר, כי ב־7 באוקטובר כולם קפצו. וב"עם כלביא", למרות השחיקה, אנשים התייצבו במהירות שיא. כך קורה גם במבצע הנוכחי.

יש מספיק דברים שמאתגרים את המילואימניקים: ההפסדים הכספיים, הלימודים שמתעכבים, הקריירה שעומדת במקום כשכולם מתקדמים, בעיות גופניות ונפשיות, וכמובן המחירים הבלתי נתפסים שהמשפחה משלמת. אני מבין את המחיר, תאמינו לי. יצאתי מהבסיס ביום הרביעי למלחמה כדי להתחתן, השארתי את אשתי, עולה חדשה, לבדה לגמרי למחרת, הפכנו להורים תוך כדי תעסוקה מבצעית שלי בציר נצרים, והלידה העתידית יוצאת שוב כשאני מגויס, הפעם בסוריה. הסיפור שלי לא כל כך ייחודי, ויש המון כמוני. אני פוגש אותם במילואים. הקמ"ן שנולדו לו תאומים, החייל שהעסק שלו קורס, המפק"ץ שהלכו לו שנתיים מהלימודים, הסמל שצריך לטפל בהורים החולים שלו, והלוחם שמזמן בגיל הפטור והילדים שלו כבר לא מדברים איתו כי בכל פעם הוא עוזב כשהוא מקבל צו מילואים. המחיר ברור לכל. החלופה של לא להגיע למילואים בגלל סיבות מוצדקות ככל שיהיו היא שלא יהיה צבא.

לשמוע מהקרובים אלינו אמירות כמו "יאללה, נתת מספיק, עכשיו שאחרים יילחמו", או "למה החרדים לא משרתים?", או כל דבר אחר בסגנון הזה, לא עוזר ולא רלוונטי לאתגרים המיידיים. יש שני דברים שאפשר לעשות אם רוצים לסייע: להצטרף להגנה על המולדת, או לסייע כמה שניתן למי שמגן על המולדת. ובכל מקרה, במקום לומר שאולי הגיע הזמן להפסיק ללכת למילואים עדיף שפשוט תאמרו: "שמרו על עצמכם ועלינו".