מעוצמה לברית: כך הפכה ישראל לשותפה האסטרטגית המרכזית של ארה״ב

המתקפה המשולבת של ארה"ב וישראל על איראן היא אירוע היסטורי חסר תקדים בתולדות הברית בין השתיים.

אמנם כבר בקיץ שעבר הצטרפה ארה"ב לסופה של מתקפת ישראל באיראן, אבל רק עכשיו יצאו השתיים למתקפה משולבת מתחילתה, ואף מטרותיה הוסכמו ביניהן.

לפי הצהרות הפתיחה, המטרה המבצעית המיידית של המתקפה היא שלילת יכולתה הגרעינית והבליסטית של איראן, ומטרתה בהמשך היא סיוע לשחרור העם האיראני והפלת השלטון שם. שיתוף כזה לא קרה מעולם מאז ראשית המדינה, ועוצמת ישראל היא שאפשרה אותו.

לא תמיד היינו בעלות ברית. היישוב העברי וישראל בתחילתה לא נראו ככוח משמעותי שיש טעם לכרות עימו ברית. גם אחרי ניצחון ישראל ב־1948, ועד סוף שנות ה־60 ותחילה שנות ה־70 הממשלים האמריקניים ראו בה גורם חלוש שאי אפשר לסמוך עליו. מחויבותם לה היתה מוגבלת.

במוצאי מלחמת העולם השנייה אהדה דעת הקהל האמריקנית את המאבק הציוני על הארץ, ולא רק בגלל השואה. אהדה זו המשיכה להשפיע גם בהמשך, אבל באופן מוגבל. היא הניעה את נשיא ארה"ב טרומן לתמוך בעליית עקורים מאירופה לארץ ישראל, ואחר כך לתמוך זמנית בהקמת מדינה בחלק מהארץ. אבל הוא חזר בו מתמיכה בחלוקה, שכן התמיכה היתה מחווה הומניטרית לעם רדוף שלא עוגנה באינטרס אמריקני.

טרומן, ועימו רוב מדינות המערב, הטילו אמברגו על אספקת נשק ליישוב המותקף, ואיימו עליו לבל יכריז על מדינה. משהוקמה מדינה יהודית בניגוד לדעתו, הכיר בה טרומן רק דה־פקטו, בלי להסיר את האמברגו על אספקת נשק עד סוף המלחמה.

תמיכה צבאית קיבלה אז ישראל רק מיריבתו, בריה"מ. לאחר 1948 הגישה ארה"ב סיוע כלכלי מסוים לישראל - אבל נמנעה מכל סיוע צבאי. ישראל נחשבה גורם חלוש מדי לברית עם ארה"ב, בוודאי לא במחיר עימות עם בעלות בריתה הערביות של ארה"ב.

כשישראל כרתה ברית צבאית עם צרפת ושיתפה פעולה עם בריטניה במתקפת מנע נגד מצרים ב־1956, כפה נשיא ארה"ב אייזנהאואר על ישראל לסגת מסיני ללא תמורה פורמלית. הוא עדיין קיווה אז לכרות ברית עם נאצר נשיא מצרים, ואילו ישראל נחשבה "קרוב עני" מבודד וטורדני. רק בשנות ה־60 החלה אספקת נשק מוגבלת לישראל. אבל גם כשמצרים ריכזה כוחות מאיימים בסיני וסגרה את מצרי טיראן ב־1967, סירבה ארה"ב לגבות את ישראל ולא היתה ודאות שהיא לא תצא נגדה במקרה של מתקפת מנע.

תחילת ברית מדינית־צבאית החלה להצטייר רק אחרי הניצחון המרשים ב־1967, כלומר מתחילתה היא הושתתה על הקרנת עוצמה של ישראל. משנות ה־70 התעצמות ישראל היתה המנוע העיקרי להתחזקות הברית. כשישראל ניצחה, למשל, את מצרים ב־1973, בתנאי פתיחה קשים, חושקה עוד יותר הברית עם ממשל ניקסון ועם יועצו ואחר כך שר החוץ שלו קיסינג'ר. על בסיס הברית המתחזקת הצליחה ישראל לכפות על מצרים שלום נפרד ב־1979.

ב־1991 מנעה ארה"ב מישראל להגיב על הטילים של עיראק, והדירה אותה מהקואליציה שגיבשה נגד סדאם חוסיין. הבדל מסוים לעומת הברית עכשיו... ובכל זאת, ארה"ב כבר השתתפה אז בהגנה על ישראל. לעומת זאת, כשישראל החלישה את עצמה בהסכמי אוסלו ובהתנתקות, נחלשה בהדרגה בריתה עם ארה"ב עד לשפל שבניסיונו של הנשיא אובמה לאזן, כביכול, בין איראן המתגרענת לבין ישראל.

נכון, יש שיתוף ערכי בין הציונות וישראל לבין האמריקניזם לגרסאותיו השונות בארה"ב. אבל הברית שיש לקוות לניצחונה עכשיו מעוגנת בעיקר בעוצמה שישראל מפגינה במסגרתה. השיתוף כאן מובהק: אם יוסר האיום האיראני, עוצמת ישראל תאפשר לארה"ב להיפנות לאזורים אחרים, בלי שהאינטרסים האמריקניים כאן ייפגעו.