זו מלחמת אין ברירה

מיום שקם שלטון האייתוללות בטהרן, לפני קרוב לחמישה עשורים, מטרתו הראשית היא חיסול מדינת ישראל. הוא מחויב למטרה זו ופועל ללא ליאות להשיגה. כמו במקרה של חמאס וחיזבאללה, המהווים העתק של המקור האיראני, המחויבות להשמדת ישראל היא עיקר העיקרים והיא המהות, ובלעדיה אין למשטר זה, כפי שהוא תופס את עצמו, זכות קיום.

כמו בעולם הגדול, גם אצלנו היה מקובל להקל ראש באיומים של איראן למחוק את ישראל מהמפה. הקונספציה שבה החזקנו היתה שאיראן רחוקה ועסוקה בענייניה, שהמשטר שם פרגמטי ואפילו רציונלי, שכל מבוקשו להבטיח את קיומו, ושכדי להגן על עצמו, הוא שקד על פיתוח יכולת גרעינית ויכולת טילית. ואם כך הוא הדבר, הרי אפשר להתעלם מאיומיו ואף צריך להגיע עימו להבנות ולהסכמים.

אלא שלצד קונספציות אחרות שבהן החזקנו ביחס לאיראן ולבעלי בריתה, התנפצה בעקבות 7 באוקטובר גם הקונספציה הזו. שהרי הידיים היו ידי חמאס, אבל הקול, וכמובן גם המימון, הטילים וההשראה - היו של טהרן. כך בעזה, כך באשר לארגון חיזבאללה וכך עם החות'ים בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק.

בעקבות 7 באוקטובר התברר שאיראן עברה מזמן את שלב הכוונות והחלה פועלת לקדם תוכנית מעשית להשמדתה של ישראל. זאת באמצעות טבעת האש של מאות אלפי טילים וכטב"מים ואלפי מחבלי נוחבה וכוח רדואן, שבהם הקיפו אותנו האיראנים.

המכה שאיראן ושלוחיה ספגו במהלך השנתיים האחרונות אינה מרתיעה אותם, וגם לא הביאה אותם למחשבות שניות על חלום השמדת ישראל. על כך ניתן ללמוד גם ממלחמת 12 הימים בין ישראל לבין איראן בקיץ האחרון. המכה שספגה איראן לא השיבה לה את שפיותה, ולא גרמה לה למתן את עמדותיה ולבקש הסכם והבנות עם ארה"ב או עם ישראל. נהפוך הוא, איראן נותרה נחושה להמשיך בדרכה, לפעול לשיקום ולפיתוח של יכולתה הצבאית ויכולתם של שלוחיה בכל רחבי המזרח התיכון.

המענה לאיום האיראני אינו אפוא מהלומה נקודתית ומוגבלת, או אף הסכם שינטרל על הנייר חלק מיכולותיה. המענה הוא הפלתו של המשטר האיראני, שהרי כל עוד יישארו האייתוללות בשלטון - יישאר על כנו ואף יגבר האיום שהם מציבים לישראל.

ישראל אינה כמובן היחידה המצויה על הכוונת האיראנית. כדי להשיג את יעדיה ולכונן מרחב השפעה, ובעצם מרחב מחיה שיעי המשתרע מרמות איראן ועד לחופי הים התיכון, תיאלץ איראן להתמודד גם עם מדינות ערב הסוניות המתונות, ובהן סעודיה, האמירויות וכמובן גם ירדן. ומכאן עוד היד נטויה, כפי שמלמד המאמץ האיראני לפתח טילים המגיעים עד ליבה של אירופה.

מדינות ערב מביעות חשש מפני מלחמה בין ארה"ב לבין איראן, אבל הן אינן מתנגדות באמת למהלומה מוחצת שתפיל את המשטר האיראני. הן פשוט חוששות שארה"ב תסתפק במכה נקודתית ומוגבלת, לא תסיים את המלאכה ותשאיר אותן להתמודד לבדן עם איראן. הכל זוכרים איך בעשור הקודם, בזמן כהונתו הראשונה של טראמפ בבית הלבן, תקפו האיראנים בטילים ובכטב"מים את סעודיה והשביתו את מתקני הנפט שלה, כל זאת בלא שוושינגטון נקפה אצבע. אבל לא צריך לטעות: מדינות ערב רואות באיראן איום עליהן ורוצות בהפלת המשטר האיראני, אבל כתנאי לכך הן מבקשות לוודא שארה"ב תלך בפעם הזו עד הסוף.

ובשורה התחתונה: לאחר שהחרב האיראנית הונחה על צווארנו, מלחמה עם איראן הפכה עבורנו למלחמת אין ברירה. ובמלחמה זו חייבים לא רק לנצח, אלא גם להציב ולהשיג מטרה ברורה שאין בלתה - סילוקו של משטר האייתוללות באיראן. שהרי כל עוד ימשיך זה לשלוט בטהרן, סבבי עימות נוספים בינינו לבינו, כל אחד קשה ומורכב מקודמו, הם רק שאלה של זמן.