כשראינו את האחים יאיר ואיתן הורן, ששרדו את השבי, עולים יחד על הבמה בירושלים מול מנהיגים יהודים מרחבי העולם, היה ברור שאנחנו עדים לרגע נדיר. לא רגע שמוחק את הכאב, אלא כזה שמסמן את האפשרות לצמוח ממנו. זה רגע שלא שוכחים. תקווה לא מגיעה בקול גדול, אלא כמו דופק שחוזר לפעום, הזמנה שקטה לקחת את מה שנשבר ולהפוך אותו לדרך פעולה.
אנחנו חיים בזמן שבו הכאב נוגע כמעט בכל בית, אבל דווקא בגלל זה התקווה שלנו חייבת להיות משותפת. אחרי חודשים של שבר, האחריות שלנו היא לראות בתקווה לא מילה מנחמת, אלא להפוך אותה למצפן.
תקווה אמיתית היא משאב יקר, והיא נשענת על שלושה מרכיבים פשוטים: אמונה שיש בכוחנו לשנות את המציאות, אחריות להשתתף בבנייה, ופעולה גם כשהתמונה לא ברורה. אין לי תמיד תשובות, אבל אני יודע שכשאנחנו פועלים יחד - משהו זז.
במהלך כינוס חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית ראינו את זה שוב. נסענו לצפון, שוחחנו עם משפחות שנפגעו, עם בעלי עסקים שמנסים להחזיר נשימה, ועם עולים שבוחרים בתקווה בכל יום מחדש. שם, בין האנשים, התחדדה הפשטות הזאת: התקווה הישראלית אינה רעיון, היא אנשים שקמים בבוקר ועושים.
תקווה היא בראש ובראשונה - בית, ולכן חתמנו על הסכם לבניית 1,000 יחידות דיור בחבל תקומה, כחלק מיעד לתמוך בתשתית שתאפשר גידול דמוגרפי משמעותי בצפון ובדרום. תקווה אמיתית היא משפחות שחוזרות לשכונות, חיים שחוזרים למקומות שנפגעו. תקווה היא היכולת של משפחות המילואים לחזור לתפקוד מלא או עסק קטן שמרים תריס אחרי חודשים קשים.
סייענו ליותר מ־15 אלף עסקים קטנים, ונמשיך לחזק את הכלכלה המקומית, וגם את משפחות המילואימניקים. ישראל לא תיבנה מחדש מהצהרות, אלא מהיכולת שלנו להתרומם יחד, בכל פעם קצת.
העלייה לישראל היתה ותישאר מנוע של תקווה וצמיחה. וזה נכון עבורי גם באופן אישי. סבתא שלי, שעלתה לארץ במבצע ילדי טהרן, כמעט לא דיברה על המסע שלה; אבל עצם החיים שלה כאן לימדו אותי שלפעמים מפגש בין גורל אישי לבין החלטה לאומית - מסוגל לשנות חיים שלמים. הבחירה של מי שבא לכאן מעצבת אותנו עד היום. לכן נמשיך לפתוח בפני העולים הזדמנויות אמיתיות להשפיע על ישראל.
לצידם עומדים החיילים העולים ועשרות אלפי נפגעי המלחמה שאנו מלווים. בכל מפגש איתם מתבהר עד כמה הבחירה בישראל, למרות המחיר, יכולה להיות מעשה של תקווה. אלה אנשים שמתמודדים עם פציעה, אובדן או שיקום, ובכל זאת מחפשים דרך להמשיך. המחויבות שלנו כלפיהם ברורה: ללוות, לתמוך ולהיות שם לאורך זמן. הם מזכירים לנו למה ישראל ראויה להגנה, ולמה תקווה חייבת להיות מעשית.
זה גם הזמן להעמיק את השותפות עם הקהילות היהודיות. עוצמת התמיכה שקיבלנו מהם הוכיחה את עומק השותפות, אבל גם הזכירה שאנשים פועלים רק כאשר הם מרגישים שייכים. בתור מי שהשליחות שינתה את חייו, אני יודע שחיזוק ישראל הוא גם חיזוק הקשר לישראל.
שיגרנו השנה מספר שיא של 3,000 שליחים, ונרחיב את המערך בצורה משמעותית בשנים הבאות.
תקווה אינה המתנה ליום בהיר יותר, אלא היכולת לזהות את מה שכבר אפשר לעשות כאן ועכשיו. וכשאנחנו עושים צעד נוסף, קטן ככל שיהיה, המציאות מתחילה לזוז.
מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים משמעותיים לשיקומה ולביצורה אחרי המלחמה, ומנגד - אחיותינו ואחינו בקהילות היהודיות ברחבי העולם מתמודדים עם אתגרי האנטישמיות. הדרך עוד ארוכה, אבל היא בידיים שלנו. נמשיך לפעול, כתף אל כתף עם מנהיגי הקהילות ברחבי העולם, כדי להפוך סולידריות לפעולה ותקווה לכוח מניע.
הכותב הוא מנכ"ל הסוכנות היהודית, בן 43, נשוי ואיש משפחה, תושב היישוב המשותף אליאב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו