אל תתנו לטראמפ להחליט: על ישראל לגבש מדיניות בנוגע לסוריה

כיצד הפך אחמד א־שרע הצעיר לג'יהאדיסט? לפי עדותו, פרוץ האינתפאדה השנייה בראשית שנות האלפיים הוביל אותו לאמץ תפיסת עולם אסלאמית רדיקלית, לעבור מסוריה לעיראק ולהצטרף לשורות אל־קאעידה ודאעש כדי ללחום בכוחות האמריקניים שכבשו מדינה זו. הללו לכדו אותו והוא בילה כמה שנים בבתי כלא אמריקניים עד ששוחרר. כשחזר לסוריה בשנת 2012 לאחר שפרצה בה מלחמת האזרחים, הוא ייסד את ארגון ג'בהת אל־נוסרה כשלוחה סורית של ארגון דאעש. אבל בשנים שלאחר מכן החל ממתן את הצהרותיו, התנתק מדאעש ומאל־קאעידה וגם הכריז כי ארה"ב איננה אויב וכי אנשיו לא יפגעו במטרות אמריקניות. אנשיו ששלטו אז על רמת הגולן הסורית הקפידו לשמור על השקט לאורך הגבול עם ישראל.

את האמריקנים הדברים הללו לא הרשימו. הם הגדירו את ארגונו של א־שרע/ג'ולאני כארגון טרור, קבעו פרס כספי של עשרה מיליון דולר על ראשו ושלחו מטוסים וכוחות מיוחדים לפגוע בו ובאנשיו.

אלא שמאז עברו מים רבים בנהר הפוטומק הזורם בוושינגטון, ובשבוע שעבר התקבל א־שרע כאורח כבוד בבית הלבן - כשהכל, ובייחוד הנשיא טראמפ, חפצים ביקרו.

להגנתו מסביר א־שרע שעברו הג'יהאדיסטי בשורות אל־קאעידה ודאעש היה בבחינת משובת נעורים של בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, וכי מאז התבגר ושינה את דרכו ואת דעותיו. בארה"ב זוקפים לזכותו גם את העובדה שמאז שתפס את השלטון בסוריה כמעט שלא עשה טעויות, ושהוא מקפיד לומר ולעשות את הדברים הנכונים מבחינתם של האמריקנים. גם למול ישראל הוא שומר על פרופיל נמוך, וחוזר שוב ושוב על רצונו להגיע עימה להסכם ביטחוני שיבטיח את השקט בגבול שבין שתי המדינות.

ובכל זאת, מדובר בג'יהאדיסט ששורשיו נטועים באל-קאעידה ובדאעש. בשעה שהוא שולח חיוכים למערב ולישראל, הוא הופך את סוריה למדינה מוסלמית קנאית הרודפת - ולא פעם גם טובחת - בני עדות המיעוטים, העלאווים והדרוזים ואפילו נוצרים, מדינה המבקשת לכפות אורח חיים מוסלמי דתי על הרוב החילוני (במונחים מזרח־תיכוניים) החי בה.

אבל לנשיא טראמפ כל זה אינו מזיז, שהרי הוא קיבל החלטה שא־שרע הוא האיש שלו בסוריה. להגנתו של טראמפ אפשר לומר שסוריה לא באמת מעניינת אותו, וזכורה הצהרה שלו מן העשור הקודם, שלפיה סוריה היא "חול ומוות", ותושביה שקועים בסכסוכים שבטיים. לכן הסביר אז טראמפ: לממשלו אין כל כוונה להתערב בנעשה במדינה זו.

ולבד מכך, חלפו הימים שבהם דיכוי של מיעוטים או של חירויות אדם הטרידו מישהו בוושינגטון. נראה גם שחלפו הימים שבהם האמריקנים היו נוהגים להתייעץ עם ישראל, לשאול לדעתה ולתאם עימה את מהלכיהם באזור. היום כבר לא סופרים את ישראל בבית הלבן, ומי שהפכו לאורים ותומים של טראמפ הם ידידיו הקרובים הנשיא הטורקי ארדואן, דיקטטור ותומך חמאס נלהב, ולצידו אמיר קטאר, עוד מנהיג נאור של מדינה המפיצה קיצוניות וטרור. ושני אלו אימצו כידוע את א־שרע אל חיקם, ועתה הולך בעקבותיהם גם הנשיא האמריקני.

ובינתיים א־שרע משווק עצמו לטראמפ כמי שיביא לסיום המלחמה המדממת בסוריה, יילחם בטרור של דאעש, ישרת נאמנה את האינטרסים האמריקניים ואפילו יחתום על הסכם עם ישראל.

למרות החשש המובן בישראל של אחרי 7 באוקטובר, א־שרע אינו מהווה כיום איום, ובוודאי שלא איום מיידי וישיר עלינו, שהרי הוא עומד בראש מדינה חרבה נעדרת צבא, ומוסיף לראות בחיזבאללה ובאיראן את האויב השנוא והאיום המרכזי הניצב בפניו.

הדבר מעניק לישראל מרחב תמרון מול א־שרע, אבל לצורך כך ממשלת ישראל נדרשת לגבש מדיניות בשאלה הסורית, דבר שלא עשתה עד היום. ובהיעדר מדיניות ישראלית, טראמפ הוא שמחליט עבורנו - בחודש שעבר בנוגע לעזה וכעת גם בנוגע לסוריה.