לא יהיה שלב ב'

הנחיתה על קרקע המציאות היתה הפעם מהירה וכואבת יותר מכפי שהערכנו. הקרבות בעזה שככו, אבל המלחמה לא הסתיימה, ואנו עודנו רחוקים מן השלום המובטח, כרחוק מזרח ממערב.

בישיבה שקיימה הכנסת לכבודו של הנשיא טראמפ, אותה ישיבה של חנופה, התרפסות ושל אובדן כל רגש של כבוד לאומי, הבטיח לנו אמנם טראמפ הסכם שלום היסטורי עם העולם הערבי והמוסלמי, אבל בפועל מוצאת עצמה ישראל ניצבת בפני ארגון חמאס הנהנה מהגנה אמריקנית שבחסותה הוא הולך ומשקם את כוחו ברצועת עזה.

מלכתחילה היה פער, כדי תהום שאיננה ניתנת לגישור בין שלב א' של העסקה, שעניינו הפסקת הלחימה והשבת חטופינו וחללינו, לבין השגת אותו שלום עלי אדמות בין ישראל לבין מדינות ערב והאסלאם, ולצידו, כפי שקובע ההסכם, גם כינונה של מדינה פלשתינית.

אלא שמתברר כי אפילו בתנאי שלב א' של ההסכם, החלק הקל שבו, חמאס אינו עומד ובמקום זאת הוא משחק את המשחק הרגיל שלו, ובוחן את הגבולות למול ישראל, ובעיקר למול ארצות הברית. וזו האחרונה קונה בינתיים את ה"לוקשים" שמוכר לה חמאס ומשוכנעת - כפי ששב ומסביר הנשיא טראמפ, לאחר סדרת החינוך שהעבירו אותו ידידיו בטורקיה ובקטאר - ש"אנשי חמאס יתנהגו כמו שצריך".

הבעיה טמונה כמובן בשלב ב' של העסקה, שכדי שיתממש - צריכים לקרות שלושה "ניסים": האחד, התפרקות של החמאס מנשקו; השני, כינונה של ממשלה פלשתינית, שאינה חמאס, אשר תנהל את ענייני הרצועה; ולבסוף, התפרסות של כוח בינלאומי ברצועה שיבטיח בה את השקט.

אבל מי בדיוק יפרק את חמאס מנשקו? הניסיון הלבנוני מלמד כי בניגוד לתקוות ולחלומות שעליהם היה מבוסס הסכם הפסקת האש המחורר שעליו חתמנו בנובמבר 2024, חיזבאללה איננו מוכן כלל לשקול להתפרק מנשקו, ואילו ממשלת לבנון וצבאה אינם רוצים וגם אינם יכולים לאלץ אותו לעשות כן.

חיזבאללה נותר אפוא על שתי רגליו ואף הולך ומשקם את כוחו, ואילו ישראל מסתפקת במבצעי מב"ם שאינם "מגרדים" את היכולות של חיזבאללה ואת נחישותו לעשות קאמבק בזירה הפוליטית בלבנון ולמול ישראל.

ובעזה, בדיוק כמו בלבנון, חמאס כבר הכריז כי איננו מוכן להתפרק מנשקו. רבים מדברים בשמו ומבטיחים שהארגון ישקול לעשות זאת בעתיד, אבל מנהיגיו של הארגון וגם הנעשה בשטח מלמדים שהמציאות היא אחרת. אחרי הכל, האמריקנים יכולים לקוות, אבל ארגון חמאס לא נלחם שנתיים והיה נכון לשלם מחיר כבד של הרס ושל הרוגים רק כדי לוותר ולהיעלם כך סתם.

חמאס משדר שהוא בעזה כדי להישאר, אלא שהפעם בחסות הסכם ובעצם תחת הגנה אמריקנית, המתבררת שוב ושוב כאפקטיבית, שהרי שוב ושוב מתגייסת וושינגטון כדי לרסן ולהגביל את ישראל במהלכיה, ודבר זה יימשך הרי גם בעתיד.

האתגר הניצב בפני ישראל ברור, וזהו אתגר שאנו מתחמקים מלהתמודד עימו כבר יותר משנתיים - מה עושים עם עזה? ומה עושים למול חמאס ההולך ומשקם את יכולותיו, אמנם לא כדי איום צבאי כמו ערב 7 באוקטובר, אבל בלא ספק ככוח שלטוני וצבאי המסוגל לשלוט בעזה? כל זאת בהנחה שאיננו רוצים, וכעת גם איננו יכולים, בגלל ההתנגדות האמריקנית, לכבוש את עזה.

ישראל כשלה, אפוא, בניסיונה להכריע את חמאס ואיננה ערוכה להתמודד עימו גם מבחינה מדינית.

אלא שברור כעת לכל ששלב ב' של העסקה לא יתממש ושחמאס יסרב להתפרק מנשקו, ובמצב כזה אף כוח בינלאומי לא יגיע לעזה כדי להתמודד עם חמאס, פרט לכוחות מטורקיה או מקטאר, שישמחו לבוא כדי לסייע לו.

לפיכך טוב תעשה ישראל אם תיערך למציאות העתידה לשרור בעזה בשנים הבאות – מציאות של חמאס חי, נושם ובועט, גם אם חלש ומוכה, הפועל ברצועה באין מפריע מתוקף ההסכם שעליו חתמנו.