ככה לא בונים אחדות: רבין יכול ללמד את נתניהו שיעור חשוב

בשבוע הבא נציין 30 שנים מאז נשמעו שלוש היריות בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, שנורו בגבו של ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל.

30 שנים שבהן המדינה שינתה פניה. התקווה לשלום נגדעה באחת באמצעות האקדח של הרוצח הנפשע, יגאל עמיר. הוא רצה לרצוח את השלום, והצליח.

4 בנובמבר 1995 דומה במידה מסוימת ל־7 באוקטובר 2023. מי שהיה אז בגיל תודעה זוכר בדיוק היכן היה כשהודיעו שרבין נרצח. כך גם לגבי 7 באוקטובר. שני התאריכים הללו צילקו את המדינה לעד. יש את הלפני ואת האחרי.

הייתי אז מטרים ספורים מהמקום שבו נפל רבין לזרועות מאבטחיו והובהל לאיכילוב. הייתי זאת שהתקשרה למערכת "ידיעות אחרונות". הודעתי להם שירו ברבין. ההלם היה עצום. בדרך־לא־דרך הצלחתי להגיע לקומת חדרי הניתוח באיכילוב, שם נלחמו על חייו וכשלו. אני זוכרת שהדלת נפתחה וראיתי אותו שוכב שם, מכוסה עד כתפיו בסדין. רק ראשו ופניו היו גלויים. במסדרון ישבה לאה, אשתו, בפנים המומות. מטלפון קווי שהוצב שם התקשר שגריר ארה"ב בישראל דאז, מרטין אינדיק, לנשיא האמריקני ביל קלינטון ובישר לו את הבשורה הנוראה. שרים יצאו ונכנסו עד שבשלב מסוים הוציאו אותי משם. המראות, הקולות והתחושות מלווים אותי מאז.

רבין, בניגוד לנתניהו, היה פוליטיקאי נגיש. מספר הטלפון בביתו ומספר הנייד שלו היו בידי הכתבים הפוליטיים והמדיניים. מדי שבת אחר צהריים נהגתי להתקשר לביתו ולהתעדכן במהלכים העתידיים בממשלה ובפוליטיקה. בימים שלפני הרצח הוא הביע דאגה מההקצנה בחברה הישראלית, אך לא לשלומו האישי. אמר שאינו מפחד, גם כשבן גביר וחבריו הגיעו לרכב שלו ותלשו ממנו את הסמל ואמרו שכפי שהגיעו לסמל הם יכולים גם להגיע אליו. רבין ביטל הכל בתנועת היד האופיינית לו. ברבין היתה ישירות פשוטה לצד ביישנות מובנית. ואהבה עצומה לעם ולמדינה.

ביום שני הבא, י"ב בחשוון (יום הירצחו על פי התאריך העברי), 3 בנובמבר, תתקיים בהר הרצל האזכרה הממלכתית לזכרו של רבין. מביך שאף נציג של הממשלה או הקואליציה, ובראשם ראש הממשלה, לא יכבדו את האירוע בנוכחותם. את הכנסת ייצג ח"כ מהאופוזיציה.

בימים האחרונים, ובעיקר מאז שנחתמה העסקה עם חמאס, ראש הממשלה נתניהו מנסה לדבר במילים מפייסות. מדבר על אחדות, על קירוב, על פיוס. במשרד החינוך גם הודיעו: "שבשנת הלימודים תשפ"ו תציין מערכת החינוך 30 שנים להירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון… משימתנו היא לחזק את האחדות והלכידות החברתית, למנוע אלימות ולחנך לכבוד הדדי ולסובלנות. פה נמצא גרעין התקווה של החברה הישראלית". אכן, מטרות ראויות. אך מה יגידו אזובי הקיר אם ארז הלבנון לא פועל ברוח זו ולא טורח להגיע ליום הזיכרון הממלכתי לראש ממשלה שנרצח כשהוא היה ראש האופוזיציה, ניצח בבחירות שלאחר מכן, ולמעט הפסקות קצרות מכהן מאז כראש ממשלה?

זו בתמצית ההבדל בין שני האישים. רבין לא היה נבהל מאמירות שנזרקו לעברו, גם אם פגעו. נתניהו ספג בעבר ביקורת מבני משפחת רבין ולכן הוא מחרים. ככה לא בונים פיוס או אחדות.

יהי זכרו של רבין ברוך.