ישראל נלחמת כדי לשנות את מאזן האימה שישפיע על כל העולם, וכתב העת "ניו יורק מגזין" יוצא בשער פרובוקטיבי: "Crimes of the Century". פשעי המאה. והפושע? לא סוריה, לא קונגו, לא צ'צ'ניה, לא סודאן ולא דאעש - ישראל.
לא סוריה והמשטר החדש שטבח בעלאווים, אחרי 4 מיליון פליטים ומשטר קודם שנלחם במורדים בנשק כימי, בעינויים ובהוצאות להורג ללא משפט; לא מלחמות הזוועה שהתחדשו בקונגו, בין ארגון M23 התומך בטוטסי לבין אנשי ההוטו, תוך מעשי אכזריות חסרי גבולות; לא הפלישה הצ'צ'נית לדגסטן שבעקבותיה פרצה מלחמה מול רוסיה, כולל עדויות קשות לאונס ולרצח גם כשהוקם שלטון פרו־רוסי; לא מלחמת האזרחים בדארפור שבסודאן על רקע גזע והשתייכות אתנית; לא דאעש, שעינה ורצח במוצהר יזידים בעיראק ובסוריה וניהל שוק עבדים לילדים ולנשים; לא הדיכוי האלים של בני הרוהינגיה במיאנמר, שהוביל לשריפת מאות כפרים ולגירוש; ולא מלחמת האזרחים האתנית באתיופיה בין הצבא למחתרת הטיגרית, שגבתה מאות אלפי קורבנות.
את כל אלה "ניו יורק מגזין" כנראה לא מכיר.
הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שמותקפת באופן יזום בטילים מאיראן, מתימן, מחיזבאללה ומחמאס, נלחמת על קיומה תחת אמות מידה מחמירות של משפט בינלאומי במאמץ יומיומי למזער פגיעה באזרחים, בעוד באזרחיה פוגעים במכוון. זה לא עיוות תקשורתי - זהו מהלך תודעתי רחב ומסוכן.
למאבק של ישראל יש כמה חזיתות, ובהן תודעתית ומשפטית. שילוב הכוחות הוא הכרחי, כמו במקתפה האמריקנית. להשאיר את החזית הזו פרוצה זה לתת לאחים המוסלמים ולקטאר לנצח במגרש אפילו בלי לעלות. תפיסה מסוכנת ואסורה. לכן, דווקא באו"ם, האו"ם שהציב ברוטציה את איראן בראש פורום מועצת זכויות האדם פחות מחודשיים אחרי טבח 7 באוקטובר, כשהחטופים מוחזקים במנהרות שאיראן מימנה - חייבים לקרוא במועצת הביטחון לגינוי נגדה על ביצוע פשעי מלחמה ועל תקיפת אזרחים מכוונת.
יאמרו "אבל רוסיה תטיל וטו" - נכון. אבל בתודעה העולמית תונח ההכרה שאיראן רצחה בישראל ארבע בנות משפחה, ואמא שבאה מאוקראינה כדי לקבל טיפול לבתה החולה בסרטן, וילדים נוספים. ובכל אירוע שוב - לא לוותר. ליזום, לא רק להתגונן.
נדרשת כאן החלטת ממשלה: לצד קריאה לגינוי איראן באו"ם, יש ליזום חקירות משפטיות לחשיפת מימון טרור; לדרוש הפעלת סנקציות משפטיות על נכסים של בכירי ארגוני טרור בעולם; לתבוע את איראן בביה"ד הגבוה לצדק, ועוד. כדאי גם שבכל 7 בחודש, בכל השגרירויות הזרות, נזכיר לעולם את מה ששכח במילים, בסרטונים ובעובדות. גם אם יש אנטשימיות מובנית - ממתי הישראלים משאירים מערכה מדממת בלי לפעול?! בלי מתקפה תודעתית ומשפטית יזומה, אפקטיבית וחד־משמעית - נישאר מנוצחים בזירה הציבורית.
הגיע הזמן להפוך את מאבק התודעה בזירה המשפטית לא למגננה - אלא למתקפה.
הכותבת היא עורכת דין, סא"ל (מיל'), חוקרת בפורום דבורה, לשעבר בפרקליטות הצבאית במחלקת דין בינלאומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו