העם מגויס, לא לבזבז את המומנטום

הממשלה, הצבא, המוסד ומערכת הביטחון כולה סיפקו לנו בשבוע האחרון הרבה סיבות לגאווה. הפחד ודפיקות הלב בריצה למקלט מלווים בגאווה שמדינת ישראל סופסוף עושה את הדבר הנכון – יוזמת, פועלת בחוכמה ותחכום, בעוצמה צבאית ומדינית, ולא מהססת. הכל לפי תוכנית פעולה מתוכננת ובנויה לתלפיות, שכבר הביאה להישגים כמעט דמיוניים - והמערכה טרם הושלמה.

העוצמה והחוכמה של ישראל מהדהדות רחוק, ובצדק. "לישראל יש את האומץ לעשות את העבודה המלוכלכת בשביל כולנו", אמר השבוע לא אחר מאשר קנצלר גרמניה. מלבד נשיא צרפת מקרון, האסקופה הנדרסת, מנהיגי העולם החופשי דוממים או תומכים במדינת ישראל. העבודה של ישראל, בזירה הצבאית והמדינית, מעוררת השתאות של ממש.

אבל לא רק עוצמה ותחכום – נראה שהנהגת ישראל יודעת בראש ובראשונה את צדקת הדרך. בניגוד לעמוס ידלינים מאוסים בטלוויזיה שכבר דוחקים את ישראל להציע לאיראן הפסקת אש, הקברניטים שמובילים את המהלך מול איראן לא מתבלבלים. הם הציבו יעד ברור בתחילת המבצע הזה, 'עם כלביא' - לפרק את תוכנית הגרעין ואת תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן. הם גם הודיעו לנו, האזרחים, שלא להיכנס לשאננות כי לשטן בטהרן יש עדיין באמתחתו כלי רצח קטלניים. והעורף חזק, העם חזק. הוא נשמע להוראות פיקוד העורף, מתגייס אחד למען השני, תולה דגלי ישראל על אתרי ההרס שגרמו הטילים האיראניים, ומודיע: לא ניכנע.

כי כשהעם רואה שהמנהיגים מנהיגים, הוא חזק ואיתן מאחוריהם. כשהעם ראה שבלבנון היתה תוכנית רצינית וחד־משמעית – הוא היה מוכן להקריב. אלפי משפחות מילואים נשכו שפתיים ובילו לבדן את חגי תשרי כי ישראל החליטה, אחרי שנה של ספיגה, להשיב מלחמה שערה. העם נתן והקריב, והמנהיגים הביאו הישגים צבאיים ומדיניים כאחד. כשהעם ראה שבעזה יש תוכנית פעולה, לא דשדוש - הוא התגייס. לצערנו, התוכנית הזו לא הושקה מעולם באופן מלא, ו"מרכבות גדעון" לא ממש דוהרות שם בחולות גוש קטיף. אבל כשהכריזו בממשלה שהרגע זה הרגע, אלפי לוחמי מילואים שינסו מותניים ויצאו לסבב רביעי במספר, חוצים את מחסום 300 הימים, כדי סופסוף להביא להכרעה ברצועה, הכרעה שטרם הגיעה.

פירוק איראן, אם יקרה, לא יכול להיות הסוף כשבעזה המערכה טרם הושלמה. העוצמה, החוכמה והניהול של המערכה באיראן חייבים להיות מנוצלים גם לגזרה הדרומית שלנו.

למלחמה הנוכחית יש פוטנציאל להביא להישגים מדיניים וצבאיים שיעמידו אותה בשורה אחת עם מלחמת העצמאות וששת הימים. היא יכולה להביא לחיסול חיזבאללה כגורם מדיני וצבאי, לחיסול חמאס כגורם מדיני וצבאי ולנטרל את משטר הרשע של איראן. יש למלחמה הזו פוטנציאל לחסל את זרועות החנק שבנתה איראן במשך שנים סביבנו ובתוכנו. אם ננהג בחוכמה ובנחישות, נוכל גם להגשים את החזון של טראמפ, שהוא בעצם חלומנו החבוי, להביא להגירה מרצון ברצועת הרשע של עזה ולרוקן אותה מגורמי טרור ועוזריהם. שמעון פרס רצה מזרח תיכון חדש, פנטז על חומוס בדמשק, והביא הסכמי שלום ששווים, אולי, את הנייר שעליהם היו חתומים. בנימין נתניהו, בדרך חתחתים עקלקלה, יכול להביא את המזרח התיכון החדש האמיתי. מזרח תיכון שבראש ובראשונה מביא את ישראל להיות מאומה מפוחדת ומשתבללת למעצמה אזורית יוזמת, צבאית ומדינית - מתוך עוצמה.

אבל כדי שזה יקרה, אסור לשכוח את הקוץ בישבן, אותו קוץ שלא נערכנו אליו ולא ראינו אותו כאויב אלא כ"יריב פרגמטי", שלא בנינו תוכניות משוכללות נגדו, אפילו לא תכננו להכריע אותו, ולא הערכנו את הכוח והמוטיבציה שלו אפילו לא במעט. הקוץ הזה, שרצח לנו 1,200 אנשים ונלחם בנו במנהרות עזה, שחטף את מיטב בנינו ובנותינו, הקוץ הדלקתי של עזה חייב יהיה להיפתר ולא לדלג עליו במרוץ שלנו אחרי השקט הנכסף. אם נצליח לעשות זאתה, מהטרגדיה של 7 באוקטובר עוד יכולה לצמוח ישועה גדולה.