"אתם יכולים ללכת, אבל אני לא זז מפה. מאז 7 באוקטובר אני לא רץ יותר לממ"דים". האזעקה תפסה את אבי שמריז, אביו של החטוף אלון שמריז ז"ל, באמצע ראיון. הסרטון הקצר שבו פרש את משנתו החדשה היכה גלים. "אם אני חוזר לכפר עזה אני הורס את הממ"ד. שיגנו עלי. תדאגו שלא יירו עלינו טילים".
המונולוג הנוקב הזה ביטא במדויק את הכעס שכל כך הרבה ישראלים הרגישו מול אשליית ההתמגנות. המחסום המשוכלל, מערכת רואה־יורה, הצבע אדום והממ"דים לא הגנו עלינו - הם הרדימו אותנו. וחמור מכך - הם הרדימו את המערכת הביטחונית. קונספציית ההתמגנות התפוצצה ברעש כל כך חזק, שלא היה ספק בכישלונה היקר להחריד.
ובכל זאת, שנה ושמונה חודשים מאוחר יותר, אירוע המגננה הגדול בתולדותינו הגיע - ואנחנו מוכנים. "מרחוק כל דבר נראה כמו נס", כתב יהודה עמיחי, אבל גם מי שהלך בין קרעי ים סוף לא ראה "נס", אלא רק את ירכיו של זה שלפניו. קשה לנו להעריך מקרוב עד כמה החוסן של העורף הישראלי הוא פלא שאין שני לו כיום. השילוב המרהיב בין הגנה אווירית פורצת דרך, ממ"ד או מקלט בכל בית ותרבות עמוקה של מוכנות לחירום, מביא אותנו למערכה מול איראן במצב אופטימלי.
כן, התרגלנו לרוץ לממ"דים, להשתטח בצד הכביש, לבטל תוכניות מעכשיו לעכשיו כי נחיל בליסטי כלשהו עושה את דרכו לארץ. כן, במשך שנים ארוכות מדי יכולות ההגנה המתקדמות שלנו נתנו למקבלי ההחלטות חבל ארוך מדי, אשליה שאפשר לדחות את העימות עוד ועוד. בהחלט שילמנו על האשליה הזו בריבית דריבית.
ואחרי שכל זה נאמר, מרגע שפרצה המלחמה והתפכחנו מאשליית הביטחון המדומה; מרגע שמדינת ישראל הבינה שעליה לקחת את גורלה בידיה; מרגע שכוחות הביטחון יצאו למבצעים היסטוריים לחיסול אויבינו ולמיגור יכולותיהם; מרגע שלא רק ההגנה, אלא גם ההתקפה הישראלית פרשה את כנפיה המשוכללות - יכולת ההגנה חזרה להיות חשובה מאין כמותה. הזהירות והמוגנות שלנו בעורף הן שייתנו לחזית את אורך הנשימה, והעורף יודע את העבודה. צה"ל תקף באיראן במשך כל ליל חמישי - וביום שישי עמדנו בנחת ובישלנו, יודעים שעם הישמע האזעקה אנחנו מוכנים.
בפעם האחרונה שבה היה פה מצב חירום בינלאומי, בשיא ימי הקורונה, גרנו בחו"ל. ראינו איך למדינות אירופיות מתוקנות לוקח שבועות ארוכים לעכל שמדובר בבעיה ממשית, ואז עוד שבועות ארוכים כדי לקבוע את המדיניות הנכונה לשעת חירום. בזמן שישראל החלה להתחסן - בשבדיה, שבה גרנו, בקושי היה אפשר למצוא אלכוג'ל בבתי המרקחת. לא היו שם תקנות לשעת חירום, ולא חוקים שהיו יכולים להגן על האוכלוסייה ולהציל את חייהם של מאות אנשים.
אמנם אנחנו רוטנים על פיקוד העורף שאולי העיר אותנו לשווא באמצע הלילה, וההורים שבינינו שואלים את עצמם כמה זמן הילדים יהיו בבית, אבל אנחנו המדינה היחידה בעולם שבה מתקיפים את איראן ביום חמישי, מחכים למתקפה חוזרת ביום שישי, ועדיין מקווים שביום ראשון ניקח את הילדים לגן. הגמישות הנפשית, המנטלית, הפוליטית והחוקית שלנו גובה מאיתנו מחירים באלף ואחד תחומים, אבל ברגע האמת של האיום האיראני - אנחנו מגיעים מוכנים.
ולכל זה צריך להוסיף כוכבית אחת: כמו אלפי בתים אחרים ברחבי הארץ, גם בבית הפרטי שלי נפרדנו לשלום בבוקר שישי מאבא, שהוקפץ בחזרה למילואים אחרי שעות ספורות בבית.
מהמבצעים הווירטואוזיים ועד למשימות ההגנה הקשות, כל החוסן הביטחוני הזה מגיע לנו - בזכות בורא עולם כמובן - אך גם בזכות אלו שלא שואלים למה ומדוע ופשוט מתייצבים.
ובסופו של לילה מפעים שפתח עוד סוף שבוע של מחירים קשים בצד הצלחות אדירות, ועל סיפה של מערכה לא נודעת, אפשר רק להגיד לכל המתייצבים שלא שואלים שאלות: תודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו