בא לשכונה יזיז חדש: הניסוי הישראלי בעזה - והסיבה שהוא עשוי להצליח

לזכותה של ישראל ייאמר שהיא הקשיבה לאלברט איינשטיין. אם שיגעון הוא לעשות אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה - הרי לפחות איננו משוגעים.

ב־1993 העניקה ממשלת רבין לפלשתינים נשק ואוטונומיה. הם ניצלו את האוטונומיה כדי לכוון את הנשק אלינו, צה"ל נכנס לשטחי האוטונומיה כדי לאסוף את הנשק, ובניסיון הבא הוחלט להפסיק לדמיין שיש פרטנר בצד השני ולשמור את הנשק אצלנו.

ב־2005 שרון הלך על מהלך חד־צדדי שבו הפלשתינים לא קיבלו עוד נשק, אבל אוטונומיה על הרצועה קיבלו. אך כמו אהבה חד־צדדית, גם התנתקות חד־צדדית לא עובדת כשהצד האחר לא בעניין, והיום, 20 שנה לאחר מכן, ממשלת נתניהו מציגה: נשק ללא אוטונומיה. אם הצירוף של נשק ואוטונומיה הסתיים בשלדי אוטובוסים מפויחים, ואוטונומיה ללא נשק הסתיימה ב־7 באוקטובר, נשאר רק לנסות את האפשרות השלישית ולקוות לטוב. כך לפחות התברר מהדברים שחשף אביגדור ליברמן - בחוסר אחריות משווע, יש לומר - כשסיפר בראיון שישראל מחמשת את המיליציה האנטי־חמאסית של יאסר אבו שבאב, שמאבטחת את הסיוע ההומניטרי החדש ומקיימת מאבק גלוי ומתוקשר עם חמאס.

במובן מסוים זוהי דרך רבין. רבין חשב ששלטון פלשתיני לא־חמאסי חזק (וחמוש) יוכל לטפל בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הוא קיווה למנף את הברבריות הידועה להישג ביטחוני ישראלי. נתניהו מחמש מיליציה עזתית מקומית מפני שגם הוא, כמו רבין, מיואש מן האפשרות שהניהול הפנים־פלשתיני יהיה בלתי אלים. הוא מקבל את חוק הג'ונגל הראשון, "כל דאלים גבר", ומוודא שהשחקן החזק ביותר בשטח יהיה האויב של האויב שלו.

אבל בניגוד לעבר, חימוש המיליציה של אבו שבאב לא נעשה במסגרת הסכם מדיני או חתירה לסיום הסכסוך הישראלי־פלשתיני. אמנם נרמזת האפשרות שאבו שבאב יהפוך למנהיג מקומי לגיטימי ביום שאחרי חמאס (אם כי חמאס מנסה בכל כוחו לבעוט את אבו שבאב אל העולם הבא בהקדם), אך אין ספק שלשני הצדדים ברור שכל אחד אחראי לספק רק את האינטרסים שלו. אם הסכמי אוסלו היו ניסיון לנישואים וההתנתקות היתה ניסיון לגירושים - המודל הנוכחי הוא, במחילה מכבודכם, יזיזות. "פרנדז ווית' בנפיטס", כפי שאומרים הגויים. ידידות עם תועלת. בשום אופן אינני ממליצה על יזיזות, אבל אי אפשר להכחיש את המרכיבים המרכזיים שלה: אין מחויבות ואין אשליות.

ישראל מנצלת את אנשי אבו שבאב כדי שיהיו בשר תותחים במאבק להחלשת חמאס ולהצלת ישראל מההאשמות בהרעבה. כנופיית אבו שבאב מנצלת את ישראל כדי להתחמש ולהתחזק. לשתיהן זה מתאים, כרגע. השאלה היא, לנוכח הניסיון שבכל זאת צברנו במזרח התיכון עם מיליציות חמושות, מה אפשר לצפות שיקרה עכשיו?

בעיראק של אחרי סדאם, אנשי השלטון המובס הקימו את דאעש. השלטון הכמעט־מובס של עזה אמנם כבר הקים לעצמו ארגון טרור, אך אין ספק שחיזוקו של אבו שבאב רק יגדיל את מעגלי הרצח, הנקמה והכאוס שישררו ברצועה, ואולי יגלשו גם ליהודה ושומרון. אבו שבאב מזהה את עצמו ואת אנשיו עם "השלטון הפלשתיני הלגיטימי", הרש"פ, ומשכך ניתן להסיק בזהירות שלא מדובר בגרסה לבנטינית של מהטמה גנדי או נלסון מנדלה. יזיזנו החדש כנראה מזדהה עם סיסמאות "מהים עד הנהר" וחולם בלילות על "שחרור פלשתין". ברגע שיצליח להיפטר מהאויב החמאסי, הוא ככל הנראה לא יכתת את קלצ'ניקובו לאת ולא ישלח את אנשיו לסמינר בנושא זכויות אדם במכון הישראלי לדמוקרטיה.

נתניהו, על כל מגרעותיו, לפחות לא משלה את עצמו ביחס לאינטרסים של מיליציות פלשתיניות חמושות. הוא נכנס (והכניס אותנו) לקשר הזה בעיניים פקוחות, ללא דמיונות מתקתקים על היזיז החדש. אך כל מי שצפתה אי פעם בקומדיה רומנטית יודעת: קשר כזה תמיד, אבל תמיד, מוביל לשיברון לב.