כשהייתי בפולין, במהלך המסע למחנות ההשמדה, פגשנו תלמידי תיכון מארבעה בתי ספר חילוניים. ניגשנו לדבר איתם, לא על פוליטיקה או דת, פשוט על מה שחווים במסע.
הם הסתכלו עלינו בעיניים בורקות ואמרו: ״אנחנו קצת מקנאים בכם. המסע שלכם מלא ביותר תוכן. שירים יהודיים, תנ״ך, טליתות, ברכות... זה חסר אצלנו. ממש חסר".
עמדנו ביער הילדים. המחנכים פרשו מעלינו טלית ובירכו אותנו בברכת הבנים. שרנו יחד את ״המלאך הגואל אותי״, ופתאום, מהצד השני, תלמידים מהקבוצה החילונית עזבו את המעגל שלהם והתקרבו אלינו. חלק צילמו. חלק נכנסו איתנו מתחת לטלית.
הם רצו להיות חלק. להיות ביחד במקום הכואב הזה.
שם הבנתי שיהדות לא שייכת רק לדתיים, ושהתלמידים בממלכתי כמהים לה. אם מדינת ישראל היא גם יהודית וגם דמוקרטית, הזהות היהודית צריכה להיות נגישה לכולם, מתוך חיבור אמיתי ולא מתוך כפייה, שאם לא כן אנחנו מאבדים את הבסיס שעליו המדינה שלנו עומדת.
העובדה שהחינוך הממלכתי מקבל פחות תנ״ך ופחות יהדות היא לא מחלוקת פוליטית - זו פשוט המציאות, אבל הדרך שבה מנסים לתקן את זה שגויה.
התוכנית החדשה של משרד החינוך מעוניינת לאפשר חיבור אמיתי לזהות יהודית, אך אני חושש שעלולה למנוע אותו.
איך זה נראה בפועל? נניח שמנהל רוצה להזמין לתיכון עמותה פלורליסטית שתדבר על זהות יהודית מגוונת. על פי התוכנית, העמותה תוכל להגיע רק אם היא מופיעה ברשימה מסוימת שאושרה על ידי המשרד. ואם רוצים ללמד מושג מסוים ביהדות - הוא חייב להיות רק מושג שכבר מופיע ברשימות שהוחלט עליהן. אין חופש בחירה. החיבור נעשה מתוך כפייה.
או במילים של משרד החינוך עצמו: "זהות יהודית הופכת מרשות לחובה... כל הפעילויות פועלות כחלק מתוכנית חובה בפיקוח מחוזי".
זה לא חיבור, זו הדגמה. אם רוצים לחבר את מערכת החינוך ליהדות, הדרך היא לא גימיקים ולא פוליטיקה.
אפשר אחרת. אפשר תנ״ך שמדבר ללב, לא דרך כפייה אלא דרך סיפור.
זהות שבאה מבחירה, לא מהכתבה. שיחה פתוחה, לא דקלום. אם תלמיד חילוני בפולין בחר להיכנס מתחת לטלית, זה קרה לא כי הכריחו אותו, אלא כי הוא הרגיש שזה גם שלו, שהוא שייך - וזה כל ההבדל.
הבעיה היא לא בערכים של היהדות. הבעיה היא בניסיון של משרד החינוך לקבוע מראש פרשנויות ספציפיות. אני מאמין ביהדות. לא ביהדות של כפייה, אלא בזו שמחיה את הרוח.
כזו שגורמת לילד חילוני, במקום הכי חשוף ונקי, ולהצטרף למעגל שירת ״אחינו כל בית ישראל״. לא להנחית, אלא להזמין. לא להכתיב, אלא להקשיב.
ועוד דבר, המהפכה האמיתית תקרה כשחילונים יבחרו מרצונם ביהדות. ללמוד ולהיות שותפים לא כי הכריחו אותם, אלא כי זה גם שלהם. כי או שהיהדות שייכת לכולנו או שהיא לא שייכת לאף אחד.
נכון להיום, נראה שהמבוגרים נכשלו בזה. אבל אנחנו נתקן.
הכותב הוא תלמיד תיכון ופעיל חברתי־פוליטי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו