חלום (בלהות) אמריקני: יהודי ארה"ב נמצאת במשבר

בשבת ימלא שבוע לפיגוע האנטישמי בקולורדו, ארה"ב. מהגר מצרי יידה בקבוקי תבערה לעבר מפגינים יהודים למען החטופים. שמונה נפצעו, ביניהם אחת קשה. הפיגוע הזה מתווסף לרצח של ירון לישינסקי ושרה מילגרם שנורו בידי מפגין פרו־פלשתיני בוושינגטון לפני שבועיים.

אלה רק האירועים שהצליחו להשתחל לסדר היום העמוס והתזזיתי בישראל, אבל לא היחידים. יהדות ארה"ב בפרט, ויהדות העולם בכלל, נמצאות עכשיו בלב גל אנטישמיות אלים שמותיר אותן מותקפות, נרדפות ומאוד בודדות.

חבר ישראלי שביקר בוושינגטון הלך להדליק נר זיכרון במקום הפיגוע למחרת הרצח הכפול. הוא תיאר חוויה נוראית, שמהדהדת בראשי עד עכשיו. במקום הפיגוע, הוא מתאר, היו רק משטרה, עיתונאים וכ־25 אזרחים - כולם יהודים. רק יהודים ומעט יהודים. "הרב סקוט מבית הכנסת 'עדת השלום' בוושינגטון צעק בדמעות 'איפה כולם? איך יכול להיות שרק אנחנו פה?'". תקראו את הזעקה שוב ותהדהדו אותה, כי זה הסיפור של יהודי ארה"ב בשנה וחצי האחרונות: הם מרגישים מעטים ובודדים.

7 באוקטובר הוא קו שבר אמיתי בקרב יהודי ארה"ב. אם בעבר הגדירו עצמם כ"אמריקנים־יהודים", כיום הם שואלים מה זה אומר להיות יהודי באמריקה. רגע אחרי הטבח היתה התגייסות מרהיבה בקרב יהדות העולם. פדרציות שלחו תרומות, ילדי בית ספר אימצו ילדי מילואימניקים, סבתות הלכו לקנות ציוד בוולמארט כדי לשלוח חבילות ארצה. ההתגייסות היתה רגשית, יהודית, של עם ישראל. במקביל, היהודים גילו את הכתף הקרה של חבריהם למחנה הליברלי. כל ארגוני הזכויות למיניהם, ארגוני נשים, להט"ב, איכות סביבה, זכויות מיעוטים - כולם הפנו גב לחבריהם, רק בשל יהדותם. הם התגלו כיותר אוהבי חמאס מאוהבי אדם.

זה כמובן מתווסף למה שמתחולל באוניברסיטאות הכי יוקרתיות - האנטישמיות הממוסדת שמגיעה לא רק מחבריהם ללימודים אלא גם מהמרצים ומהמוסדות עצמם.

ביחד עם קולגה וחברה, ענבל רץ־גילמור, התחלנו פודקאסט בנושא ישראל־תפוצות, שיושק בקרוב, ואירחנו את מלאני, סטודנטית יהודייה קנדית מאוניברסיטת מקגיל, אוניברסיטה בעלת שם עולמי. "אתם לא מבינים מה זה אומר שרודפים אותך ברחוב", היא אמרה, "אם מזהים שמישהו יהודי או תומך ישראל, מייד עושים לו 'דוקסינג' (רדיפה אישית וחושפנית) ויוצאת קריאה 'להתלבש' עליו". מלאני רק בת 21, ואף שהגיעה מבית יהודי חם, היא היתה פעילה בעד זכויות נשים כשישראל היתה בתחתית סדר העדיפויות שלה.

כל זה התהפך ב־7 באוקטובר. למרות הקושי והרדיפה האישית, היא הפכה להיות פעילה בעד ישראל, מסרבת להתחבא. אחרי בגידת ארגוני הנשים, מלאני הוציאה סטיקר "Believe Israeli Women" והסתובבה איתו ברחבי הקמפוס. זה אמנם לא ג'באליה, אבל זה שדה קרב אחר ואכזרי שנוגע לכולנו.

יהדות ארה"ב נמצאת במשבר מבחינת האופן שבו היא תפסה את אמריקה כבית, וזה קורה גם בקנדה וגם באוסטרליה. במדינות אחרות, כמו צרפת או בריטניה, השבר החל לפני המלחמה, אבל הולך ומעמיק.

אנחנו בתקופה חשוכה של שנאה קדמונית ליהודים. לא תראו הפגנות ורצח של תומכי רוסיה, לדוגמה, אבל כן תראו שנאה תהומית ורצחנית נגד תומכי ישראל. זו אותה אנטישמיות ישנה ורעה תחת מסכה של אנטי־ישראליות.

ההבדל היחיד הוא שעכשיו יש לנו מדינה עצמאית, מדינת היהודים. הבית הזה חייב לפתוח לא רק את דלתותיו ולקלוט עלייה, אלא גם את ליבו, ולהושיט את ידו לאחינו בתפוצות. התפקיד הזה מוטל גם עלינו, במחנה הלאומי, כי אנחנו הרוב בישראל ואלה האחים שלנו. לעיתים לא נסכים - אותו רב סקוט שזעק בוושינגטון לא נמנה עם תומכי האידיאולוגיה שבה אני מאמינה, אבל הושטת היד היא הכרחית. כשהרוצחים צועקים "פרי פלשתיין" הם בעצם צועקים "מוות ליהודים", ובסירה הזו אנחנו ביחד.