מה זה ניצחון בעיניך: כשהאסטרטגיה מחליפה את המציאות

קיבלתי הקלטה בת 43 שניות.

הדובר: האלוף (מיל') תמיר הימן, לשעבר ראש אמ"ן וכיום עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). המקום: פודקאסט של נדב פרי. הזמן: שבוע שעבר.

שמעתי את ההקלטה ברצף כמה פעמים, והיא מובאת כאן בפניכם: "מה שאני אומר עכשיו יישמע לא אינטואיטיבי - נקודת הניצחון היא החלטה שלך. אתה מחליט מתי ניצחת, מתי שיפרת את מצבה הביטחוני של ישראל לאורך זמן, ומתי השגת את מטרות המלחמה".

אני מודה שלא האמנתי למשמע אוזניי. למה לא סיפרו לי שזה כה פשוט? איפה הייתי כשלימדו את השיעור הזה בכיתה? איך אף אחד לא לחש לי באוזן שהניצחון בכלל תלוי בהחלטה שלי? באיזה משחק שחמט, דמקה או סולמות וחבלים, או טורניר כדורגל, מדברים על זה שהניצחון הוא אתה? מאיפה הגיעה הבועה הזאת?

כמו זנב שמכשכש בכלב וצבא שמכשכש בדרג מדיני, הימן אמר: "תפקידו של הדרג המדיני הוא לקחת את ההישגים של הצבא ולהחליט מתי זה השיא". ההפך הוא הנכון - הממשלה היא מגדירת המטרות, והצבא תפקידו לממש אותן במלואן, ולא להמציא ניצחון. הממשלה הגדירה מטרות מאוד ברורות למלחמה: מיטוט השלטון המדיני והצבאי של חמאס והשבת החטופים. אם לא השגנו אותן - לא ניצחנו, וזה לא משנה איך נגדיר ניצחון.

הכל מתחיל בראש, האמונה הניצחת שאתה מנצח מתי שאתה מספר לעצמך שניצחת. "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח". 1984 זה כאן. לשמחתנו הרבה, הציבור הישראלי חכם מזה - יש לקוות שגם מנהיגיו

לא הסתפקתי בהקלטה הזו, והאזנתי לכל הראיון, יותר משעה. הימן מצטייר בו כאיש נעים, ציוני וטוב. הוא מודה שאין לילה שבו הוא לא מתייסר על חלקו במחדל 7 באוקטובר, ומדבר בכנות ובכאב ניכר. אבל הימן הוא הקונספציה בהתגלמותה, והמכון שאותו הוא מוביל כיום קודח חור בספינת הביטחון של ישראל. זה היה אותו מכון ששכנע אותנו במשך שנים שחמאס מורתע, שהוא חטף מכה תודעתית וצבאית בשומר החומות. הם אלה שטענו שחמאס הוא בכלל ארגון פרגמטי, ושהילד המסוכן הוא הג'יהאד האסלאמי.

הנה עוד דוגמה: כחודשיים לפני הטבח התראיין הימן בפודקאסט של ה־INSS, והתנבא כי אין בפתח מלחמה רב־זירתית או תרחיש יום כיפור. "לא צריך את הסימנים המעידים המודיעיניים - צריך פשוט לראות את האינטרסים כפי שהם באים לידי ביטוי, ולהשוות למקרים שבהם כן הופתענו".

כמו בהגדרת הניצחון המעוותת - גם כאן אין חשיבות לעובדות האובייקטיביות שאותן מספק המודיעין, ויש חשיבות לקריאת המפה האסטרטגית של האינטרסים.

לפני כשבועיים, כשהמדינה שוב הקפיצה אלפי מילואימניקים, ה־INSS יצא בעוד מבצע השפעה על הציבור הישראלי: "הדיון שלא מתקיים", הם הכריזו, "מרכבות גדעון או היוזמה המצרית? שתי תוכניות - שתי תפיסות שונות לעתיד רצועת עזה. איזו מהתוכניות נראית לכם עדיפה? כתבו לנו בתגובות".

ברוכים הבאים לשעשועון של ה־INSS והימן! מולנו שתי תוכניות: של ישראל ולא של ישראל - תבחרו.

הימן והמכון כמובן בחרו בתוכנית שהיא לא של ישראל. הצעד הזה, שמערער על לגיטימציה של מהלך צבאי חיוני לטובת כניעה לערבים, הוא כה ירוד בואכה פוסט־ישראלי, ומכניס אותנו לספירלה בלתי נגמרת של כישלונות מלווים בתודעת ניצחון כוזבת.

גם בהיבט הסיוע ההומניטרי, הימן דואג להתראיין באופן נחרץ נגד התוכנית שהחלה השבוע, שסוף־סוף מיישמת חשיבה מחוץ לקופסה. ב"וושינגטון פוסט" הוא קוטל את התוכנית, מתנגד לשינוי אוכלוסייה לצורך איסוף מזון, מתנגד להקמת אזורי מגורים ארעיים ומכריז כי זה לא יעבוד. מה כן יעבוד? האם הכנסת משאיות היישר לזרועות חמאס זה מה שיעבוד? האם כניעה לפי התוכנית המצרית זה מה שיעבוד?

הכל מתחיל בראש, האמונה הניצחת שאתה מנצח מתי שאתה מספר לעצמך שניצחת. "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח". 1984 זה כאן. לשמחתנו הרבה, הציבור הישראלי חכם מזה - יש לקוות שגם מנהיגיו.