ריחמתי מאוד על מאות הצעירים תומכי הימין שתקפו פעילי שמאל וקראו קריאות "מוות לערבים" ביום ירושלים - היום שאמור לסמל יותר מכל את אחדותה של עיר הקודש, בירתה של המדינה. אך הרחמים שלי היו על הבורות שלהם, ועל היעדר ההבנה למה שאמירותיהם עושות ל־20% מאזרחי המדינה ויותר, וגם לרבע מיליארד הערבים החיים במרחב כאן במזרח התיכון. ירצו או לא, מתישהו הם יבואו במגע עם ערבי.
עם זאת, תהיתי ביני לבין עצמי מה היה קורה לו הקריאות היו הפוכות - נגד יהודים בירושלים, או בכל בירה אירופית אחרת. סביר שהדברים היו מתויגים כגזענות ואנטישמיות נגד העם היהודי, ושהממשלה, מהעומד בראשה ועד אחרון השרים, היתה ממהרת להוציא הודעות גינוי ודרישות מהאחראים לטפל בעניין באופן דחוף ובהול. אך כשמדובר בקריאות נגד הערבים - עולם כמנהגו נוהג, איש לא מתרגש ולאיש לא אכפת. זה חבל, בעיקר כי המשמעות וההשפעה של קריאות כאלה מגיעות חודשים, ולפעמים שנים, לאחר מכן.
המשטרה הצליחה להכיל את העימות הזה מהר יחסית. העובדה הזאת חושפת לא רק את השבר והשסע העמוקים בישראל, ואת הקיטוב בין כל גוני החברה - דתיים וחילונים, יהודים וערבים, ימין ושמאל - אלא גם את העובדה שלמדינת ישראל אין בירה מאוחדת.
ירושלים כבר מזמן אינה עיר מאוחדת, בשום מובן. לא פוליטית, לא כלכלית ולא חברתית. אולי רק כשטח גיאוגרפי היא סופחה לשטח אחד - אך הלכה למעשה היא העיר המפולגת ביותר בישראל, הרבה יותר מכל עיר אחרת במדינה, וזו לא אחריות העירייה כמו שזו אחריות השלטון המרכזי, שמקבל את כל ההחלטות בעניין עיר הבירה, ושמשתדל לשמור על סטטוס־קוו בכל הקשור לפערים ולשסעים השונים שבעיר
בפועל, ירושלים כבר מזמן אינה עיר מאוחדת, בשום מובן. לא פוליטית, לא כלכלית ולא חברתית. אולי רק כשטח גיאוגרפי היא סופחה לשטח אחד - אך הלכה למעשה היא העיר המפולגת ביותר בישראל, הרבה יותר מכל עיר אחרת במדינה, וזו לא אחריות העירייה כמו שזו אחריות השלטון המרכזי, שמקבל את כל ההחלטות בעניין עיר הבירה, ושמשתדל לשמור על סטטוס־קוו בכל הקשור לפערים ולשסעים השונים שבעיר.
מי שמבקרים בירושלים, במיוחד בצידה המזרחי של העיר, ולא רק בין החומות, מבינים היטב שהבירה היחידה בעולם שאינה מאוחדת היא ירושלים - העיר שאמורה להיות הקדושה ביותר, בירה שללא שליטה ביטחונית לא יכולה להתקיים ולו לשבוע אחד ללא אירועים ועימותים קשים. מקדושת השבת, דרך גיוס תלמידי הישיבות ועד לסכסוך הישראלי־פלשתיני.
מדינה שרואה בעיר הבירה שלה כעיר מאוחדת אמורה לפעול בכיוון הזה, לאחד את האוכלוסייה שחיה בה, ולראות במרכיביה השונים חלק אינטגרלי מהפסיפס הירושלמי. אך ממשלת ישראל, כל ממשלה, פעלה כדי לשמר את הסטטוס־קוו בכל המובנים, ולא ויתרה מעולם על ציון יום איחודה של העיר - שהוא למעשה יום כיבושה של מזרח העיר לפני 58 שנים - ומלבד הצהרות על אחדות, כמעט אין אחדות בין תושביה.
מלבד השסע הפוליטי, הייתכן שעיר הבירה תהיה אחת הערים העניות במדינה? מצב זה קיים כבר עשרות שנים, ועולם כמנהגו נוהג. העירייה שייכת לתושבים היהודים, והשכונות הערביות והחרדיות לא מכירות בריבונות העירייה והמדינה.
לפני ציון יום אחדות ירושלים, מוטב שהעיר תהיה לכל תושביה על כל גווניהם, ושתופעות גזעניות כמו שאירעו בתחילת השבוע ייעלמו מחיינו. אחרת - מה יעזור ציון יום בלוח השנה העברי או הגרגוריאני תחת כותרת אחדות כשהיא מפולגת, משוסעת ומלאת שנאה וגזענות?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו