החות'ים לא הוזמנו לקבלת הפנים החגיגית שנערכה לכבוד ביקורו של הנשיא טראמפ בסעודיה ובקטאר; אבל הם טרחו להזכיר לכל, ובוודאי לישראל, שטראמפ אולי הכריז שהם הוכו מכה קשה ונאלצו להניף דגל לבן - אך הצהרות ניצחון לחוד ומציאות בשטח לחוד: שיגור של שלושה טילים ביממה אחת לעברנו, בזמן שטראמפ וחבריו במפרץ חוגגים.
טראמפ העניק לחות'ים חבל הצלה, תמורת הבטחה שלא יתקפו ספינות אמריקניות המשייטות למול חופי תימן. בכך הוא אולי קנה לעצמו שקט - אך מדובר בשקט זמני, שלא שווה את מסיבת העיתונאים הצוהלת שקיים, ושבוודאי לא יפתור את הסכסוך המדמם בתימן; סכסוך המציב איום לא רק לישראל, אלא קודם כל לסעודיה השכנה. את החות'ים אפשר וצריך להכריע, כפי שהוכרע דאעש בזמנו - הגם שהיה זה תחת נשיא אמריקני אחר, ברק אובמה.
לא רק בתימן מצמצה ארה"ב ראשונה, אלא גם מול איראן: טהרן מצויה כיום בפני קריסה כלכלית, והאייתוללות חוששים כי אם יוסיפו לצעוד בנתיב של עימות עם ארה"ב וישראל - שלטונם יאוים באופן שלא חוו מאז עלייתם לשלטון.
המצוקה והחשש שמשדרת איראן הם אמיתיים, אבל במקום להכות בכל הכוח במשטר הרשע בשעתו הקשה - משטר הנחוש להוסיף להפיץ טרור ואלימות באזור, וגם לפתח גרעין - גם בגזרה זו האמריקנים בחרו בדרך של הידברות ופיוס. אלו אולי יניבו הסכם שיבטיח שקט לחודשים ולשנים הקרובות, אבל יותיר את הגרעין האיראני כפצצת זמן מתקתקת לפתחו של המזרח התיכון כולו.
החות'ים והאיראנים לא היו בריאד ובקטאר - גם לא ישראל, אגב - אבל מי שהוזמן כאורח כבוד היה הנשיא הסורי אחמד א-שרע (לשעבר אבו מוחמד אל-ג'ולאני). לבקשת חבריו הטובים בן סלמאן וארדואן, טראמפ זנח את הכלל הבסיסי של "כבדהו וחשדהו", ותחת זאת אימץ את הגישה של "נעשה ונשמע": קודם כל נסיר את הסנקציות ונעזור לא-שרע, פעיל אל-קאעידה ודאעש בעברו, לבסס את שלטונו - ואחר כך נקווה לטוב.
אבל אחרי כל זה, חשוב לזכור שהמזרח התיכון לא באמת שינה את פניו - לטוב ולרע - בצל הביקור הנשיאותי בו ובעקבותיו. וכך, תרועת הפסטיבלים תסתיים, טראמפ ישוב לוושינגטון, וכולנו נישאר באזור שיש בו איומים וסכנות שלא חלפו, אבל גם חלון הזדמנויות לעתיד טוב יותר.
אמנם ישראל לא נכחה בריאד ובדוחא, וגם כמעט לא הוזכרה בנאומי הברכה, אבל השורה התחתונה מכל שאירע במפרץ בשבוע האחרון היא שהסכמי אברהם נותרו לא רק המשחק היחיד בעיר, אלא גם הדרך הטובה ביותר - ובעצם היחידה - להבטיח את היציבות ואת הביטחון באזור.
מדהים לגלות כי כמעט 20 חודשים לאחר 7 באוקטובר, כלל מדינות ערב נותרו מחויבות להסכמים אלו ולקידומם, והשינוי היחיד שחל הוא בכך שלרשימה הארוכה של מי שכבר עשו שלום עם ישראל, או ממתינות לתורן, נוספו גם לבנון וסוריה.
המסקנה מהשבוע האחרון היא שהסכמי אברהם נותרו לא רק המשחק היחיד - אלא גם הדרך הטובה ביותר, ובעצם היחידה, להבטיח את היציבות והביטחון באזור
שליטי ערב רוצים בהסכמי אברהם לאו דווקא למען ישראל או למען טראמפ, אלא בגלל הרצון שלהם להבטיח עתיד טוב ובטוח יותר עבורם. ואת זה אפשר להשיג לא רק באמצעות הישענות על מצב רוחו המשתנה של נשיא אמריקני כזה או אחר, אלא גם באמצעות מערכת אזורית שממסדת ומחשקת את סידורי הביטחון שלהם הם זקוקים.
הכדור נמצא במגרש האמריקני, אבל גם בזה הישראלי, ומה שצריך הוא להבין שהמלחמה בעזה היא סיפור של העבר, ושהעתיד נמצא בהתנתקות ממנה ובתנועה קדימה לעבר היום שאחרי. צריך לעזור לטראמפ במהלך זה דווקא משום שהוא לא נגד ישראל, אלא רוצה בטובתה. לכן עדיף שאנחנו נקבע את המסלול, נעצב את היום שאחרי עזה באופן שישרת את האינטרסים הישראליים, נקדם מתכונת מורחבת ומשודרגת של הסכמי אברהם עם העולם הערבי שסביב לנו, ולא נמתין לתכתיב אמריקני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו