מחנה רק לא רק־לא־ביבי

הפוליטיקה הישראלית מצטיירת כיום כתחרות בין שני מחנות, זה התומך בנתניהו וזה המתנגד לביבי, אך המציאות יותר מורכבת. אזרחים רבים אינם מרוצים מהממשלה הנוכחית אך חוששים שהחלופה - "רק־לא־ביבי" - מסוכנת הרבה יותר. לכן המחנה השני אינו ״רק־ביבי״, אלא ״רק לא רק־לא־ביבי״.

גם מי שלא מרוצה מהממשלה רוצה להקפיד על כללי המשחק הדמוקרטי וההגינות. אזרחים רבים אולי היו רוצים שהממשלה תקבל אחריות ותתפטר, אך הם מקבלים את הכרעת הציבור וההליך הדמוקרטי, ממתינים לתאריך הבחירות ומתעקשים שהפתק בקלפי הוא הדרך לשנות את המציאות. במחנה "רק־לא־ביבי" יש כאלה שלא יודעים לבצע את ההפרדה הזו ומתייגים את כל מי שלא איתם בתור ״ביביסטים״.

בקרב "רק לא רק־לא־ביבי" יש גם ״רק־ביבי״, שמעריצים את ראש המשלה ורואים בו מנהיג שלא יכול לשגות. יש כאלו שמרוצים מתפקוד הממשלה. יש אלו היודעים לבקר את הממשלה והעומד בראשה, ולראות בהם אחראיים לכל המתרחש במדינה, כולל מחדל 7 באוקטובר, ולצד זאת מעריכים את ההנהגה בעת משבר מול חזיתות רבות ומרוצים מההישגים הדיפלומטיים והצבאיים.

היעדר חלופה ברורה, בשילוב שיח תוקפני ומתנשא, מרחיקים גם את אלו שמבקרים את השלטון. התקפה לא רק על הממשלה אלא גם כלפי אלו התומכים בה, או אפילו אלו שפשוט אינם מתנגדים לממשלה - מעוררת אנטגוניזם המבצר אנשים בעמדותיהם. בשיח דיכוטומי ובתיוג חברתי המחנה שמתיימר להיאבק על הדמוקרטיה מוצא את עצמו פוגע בליבה. אם רוצים לחולל שינוי אמיתי, לא די בשלילה. רק שפה המבוססת על הקשבה, מורכבות והבנה - תוכל להוציא את השיח הישראלי ממלחמת השנאות, ולהחזיר אותו למרחב של תקווה

יש כאלו שמוטרדים יותר מבעיות החותרות תחת עקרונות הדמוקרטיה כגון ״דיפ סטייט״ שמחנה ״רק־לא־ביבי״ מכחיש את עצם קיומו, ובעיקר חושבים שהאלטרנטיבה גרועה בהרבה, שכן היא פוגעת לא רק בממשלה אלא במדינה עצמה.

״רק לא רק־לא־ביבי״ רואים איך ההתנגדות הפוליטית לביבי הופכת לבעיה גדולה יותר מכל ביקורת שיש להם כלפי הממשלה הנוכחית. מחנה ״רק־לא־ביבי״ אולי צועק ״דמוקרטיה״, אבל פועל בצורה מאוד לא דמוקרטית - החל מקריאות לסגירת ערוצי תקשורת ועד מעצרים שרירותיים, התעלמות מלשון החוק, ולעיתים אף פעולות אלימות. כל זאת לצד העובדה שאותן בעיות של שחיתות, התנהלות לא שקופה, פוזיציה ושיח רעיל קיימות בשני המחנות.

נוסף על כך, בתוך קבוצת ״רק־לא־ביבי״ יש מיעוט הפועל מחוץ לקונצנזוס בכל הנוגע לתמיכה בחיילי צה״ל, ומפגין נגד כל הפעולות הצבאיות של ישראל ללא קשר להצדקתן, ומיעוט הפועל בחוסר רגישות כלפי מסורת ישראל, ומחלק פיתות בפסח מכיוון שזו דרכו להתנגח בממשלה. פעולות אלו נתפסות כפרובוקציות אנטי־לאומיות ומרחיקות ממנו גם מתנגדים מתונים לממשלה הנוכחית. כך יוצא שמעשיו של נתניהו, המהווה את קו פרשת המים של הפוליטיקה הישראלית, כמעט לא משפיעים על החלוקה של המחנות.

בתוך מחנה "רק־לא־ביבי" יש אזרחים פטריוטים, החוששים לגורל המדינה ומבקשים לתקן את העוולות של הממשלה בכלל ושל נתניהו בפרט. אך יש גם אזרחים שעבורם השנאה לנתניהו גדולה מטובת המדינה. אנשים הדבקים במאבק לא מתוך אידיאולוגיה של פתרונות, אלא מתוך עיקרון אחד: את ביבי יש להוריד, אפילו במחיר פגיעה בתהליך הדמוקרטי, בביטחון המדינה או באזרחים אחרים שחושבים אחרת מהם. עבור חלק ממחנה ״רק־לא־ביבי״, ביבי וממשלתו הם האיום הגדול ביותר עבור מדינת ישראל.

לכן פגיעה בכלכלה, קריאות להפסקת התנדבות, השבתות שירותים, ואף חסימת הכניסה של חברי כנסת לבית המחוקקים, נתפסות כפעולות לגיטימית. מבחינתם כל האמצעים כשרים, כל עוד הם נלחמים ב"שטן" שכביכול עומד בראש. כל אלו דוחפים מייד גם את המבקרים הגדולים של הממשלה היישר לזרועותיה.

היעדר חלופה ברורה, בשילוב שיח תוקפני ומתנשא, מרחיקים גם את אלו שמבקרים את השלטון. התקפה לא רק על הממשלה אלא גם כלפי אלו התומכים בה, או אפילו אלו שפשוט אינם מתנגדים לממשלה - מעוררת אנטגוניזם המבצר אנשים בעמדותיהם. בשיח דיכוטומי ובתיוג חברתי המחנה שמתיימר להיאבק על הדמוקרטיה מוצא את עצמו פוגע בליבה. אם רוצים לחולל שינוי אמיתי, לא די בשלילה. רק שפה המבוססת על הקשבה, מורכבות והבנה - תוכל להוציא את השיח הישראלי ממלחמת השנאות, ולהחזיר אותו למרחב של תקווה.