הננו: מדור האספרסו עד דור המסכים האנוכי

בימים אלה התבשרנו על אחוזי התייצבות גבוהים לשירות מילואים לקראת התעצמות הלחימה. גם אם יש ויכוחים על הנתונים המדויקים, ברור שמדובר באחוזי התייצבות גבוהים, במיוחד על רקע השחיקה ההולכת וגוברת של כוחות המילואים לאחר כמה סבבים שמתמשכים כבר יותר משנה וחצי.

זה כמה שבועות מאיימים עלינו גורמים מסוימים וחלק מפרשני המציאות שאנחנו בפני משבר אי־התייצבות, מעין סרבנות אפורה, בהיקפים משמעותיים. והנה מהפך. לא מהפך במציאות, אלא מהפך במציאות המדומיינת שגורמים מסוימים מנסים לעצב אותה כחלק מהנדסת התודעה. במקרים הקיצוניים יש מהם גם שלא בוחלים בקריאות מפורשות לסרבנות. אבל מה שהתברר הוא שהמציאות המומצאת היא הסרבנית כאן והמילואימניקים מתייצבים בגדול.

בכל דור ודור לא רק קמים עלינו לכלותנו, בכל דור ודור המבוגרים נוטים לקטר על הצעירים, על הנוער, ולהעביר עליהם ביקורת. בספרה "משיח רכוב על טנק" מתארת יונה הדרי את הגלים האלה של דיכאון לפני המלחמות וההתפכחות שבאה לאחריהן. "יותר מכל, הדיכאון הוא בעטיו של הנוער. הוא עילת העילות לכישלונו של החזון. הנוער, ליתר דיוק הנוער העירוני, הוא ורק הוא אשם בכל הרעות החולות שפקדו את החברה". זהו תיאור מהחודשים שקדמו למבצע קדש, בקיץ 1956. והנה טעימה גם ממש מהחודשים שלפני מלחמת ששת הימים: "ההרגשה כי בעיצומו של דבר הכל אבוד ואין לנו אלא חיים בנשימה קצרה, ולפיכך נאכל ונשתה, כי מחר נמות... אין אנחנו יותר, יש רק אני". לא המיתון, לא הירידה, לא האבטלה, הנוער הוא גורם המשבר והדיכאון. בין שתי המלחמות צמח המושג "דור האספרסו" כביטוי לנהנתנות, אנוכיות וכיוצא באלה.

ואז מגיעה המלחמה. ולפתע אותו נוער, שהמבוגרים תוהים אם בכלל יעמוד במשימות הלאומיות, הופך במבצע סיני להמנון המלחמה: "הו, שלהבת יה, עיני הנערים, הו שלהבת יה ברעום המנועים, עוד יסופר על זה היום אחיי, בשוב העם אל מעמד סיני".

במחקרם המקיף על דור ה־Y בישראל מציינים עוז אלמוג ותמר אלמוג את הקיטורים המחזוריים של דור ההורים על הנוער. אלא שלימים "המציאות טפחה על פניהם של המוכיחים בשער, ומה שנתפס כהתפרקות מערכים התגלה כלא יותר ממשובת נעורים בריאה" (עוז אלמוג, תמר אלמוג, דור ה־Y בישראל: דו"ח מחקר, מוסד שמואל נאמן, 2015). מרתק לראות בפרק עם הכותרת רבת המשמעות "בעד עצמנו – אנוכיות כטרנד" את סקירת הכינויים שניתנו לדור הזה, הדור שכרגע נוסע לימ"חים, כאמור באחוזים גבוהים: דור העצמי, דור הסיפוק המיידי, ועוד.

זה לא שהמחקר טעה במשהו או לא קרא נכון את הדור הזה שזכה גם לתיאור כדור הטיקטוק והמסכים. אלה בהחלט תכונותיו העיקריות של הדור הזה כפי שהתברר לא רק בישראל, אלא כפי שעלה ממחקרים רבים בעולם. אלא שהדור הזה, על מכלול תכונותיו, יודע בהחלט גם להתגייס, והוא מוכן גם לסכן את חייו כאשר מדובר במטרה חשובה, ובוודאי כאשר מדובר במטרה קיומית של ממש.

אז נכון שיש קבוצות שהנכונות בקרבן להתגייס גבוהה הרבה מעבר למשקלן היחסי באוכלוסייה. כך הדתיים הלאומיים שכולם מדברים עליהם, אבל כך גם אלה שהרבה פחות מדברים עליהם: צעירי המרחב הכפרי החילוני - קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים. אליהם מצטרפים המוני מילואימניקים עירוניים, שגם אם משקלם היחסי נמוך מעט ממשקלם בכלל האוכלוסייה, הם עדיין מהווים רכיב מרכזי בצבא המילואים.

דווקא לנוכח ההתייצבות הגבוהה יש לזכור כי הנכונות הגדולה להתגייס עלולה להישחק עוד ועוד בסבבים חוזרים ונשנים של דשדוש. כעת, כאשר הם מגיעים בהמוניהם, יש לתת להם סוף־סוף את הפקודה להכריע את האויב.