זה בדיוק הזמן לחזור ארצה ולהתמודד

ביולי 2023 ארזנו ארבעה ילדים ו־12 מזוודות, ועברנו לקיימברידג', מסצ'וסטס לטובת לימודי מדיניות ציבורית באוניברסיטת הרווארד. אני טענתי בתוקף שאנחנו נוסעים רק לשנה, וכולם מסביבי אמרו לי "ברור, מאמי" וידעו שנישאר עוד. הם צדקו, ובאמת הארכנו את השהייה לשנה נוספת, שעומדת להגיע לסיומה. בקיץ הקרוב נחזור ארצה.

החזרה לארץ רווית אמוציות. כמו רבים אחרים, המצב הפוליטי, החברתי והביטחוני מדיר שינה מעיניי. ממשלה פושעת שדוהרת עם הפיכה משטרית לריסוק הדמוקרטיה, הפיכה ביטחונית, הבערת השטחים תוך חלומות משיחיים על סיפוח, הרג המוני במלחמה פוליטית שמטרתה לשמר את שרידות הקואליציה, תקציב מופקר וכספים קואליציוניים בהיקפים אדירים לשימון שותפים פוליטיים, שיסוי והסתה על בסיס שקרים יומיומיים ושחיתות שומטת לסתות.

אלה השיקולים שגרמו, בין היתר, ליותר מ־80 אלף ישראלים לעזוב את הארץ בשנה החולפת. אלו הדאגות שמנקרות בראשי בלילות, כשאני מחשבת כמה זמן נותר עד שבני הבכור יקבל צו ראשון, וכמה שנים בלי שינה אצטרך לעבור בידיעה שיש לי ארבעה בנים. אני מחשבת מה הסיכוי שאפצע בהפגנה, או אעצר בגלל פוסט שמביע תמיכה במשפחות החטופים או אמפתיה לילדי עזה. אני נזכרת ביריקות שחטפתי בהפגנות עבר, ומנסה להבין איך מתמודדים עם הרפש, האלימות והשנאה שמתלבה נגד המחאה כיום.

קיימברידג' היא מקום נהדר לגדל בו ילדים. אבל המקום הזה, על הפארקים הירוקים, הכבישים הבטוחים ואנשי המכירות הידידותיים שלו - אינו שלי. גם לו ארה"ב לא היתה חווה עכשיו משבר דמוקרטי משלה, לא הייתי מוצאת כאן את תחושת השייכות שכה חסרה לי. לאחרונה אני אומרת לאמריקנים: אתם תתמודדו עם החרא שלכם - ואני אחזור להתמודד עם החרא שלי.

אין לי פריבילגיה להישאר כאן "עד יעבור זעם". לא אוכל לחיות בשלום עם עצמי אם לא אדע שעשיתי את כל מה שביכולתי כדי לאפשר לילדיי לחיות במקום שאליו אנחנו שייכים. אנשים, ברובם, לא מהגרים כי מתחשק להם שינוי. מי שיכולים לעזוב עושים זאת כדי למצוא מקום שמאפשר עתיד בטוח שבו ילדיהם יוכלו לשגשג. הם מקריבים את הזהות, השייכות, הקרבה, תמורת חיים שפויים.

אם נישאר בארה"ב, ילדיי יסתגלו ויהפכו לאמריקנים. הם יהיו כמעט מקומיים, ואני אהיה מהגרת כל חיי. במובן זה, החזרה לארץ היא אנוכית במידה מסוימת. מתוך מודעות לכך, אני עושה גם את החישוב ההפוך: כל עוד לא ארגיש שאני מקריבה ביודעין את עתיד ילדיי תמורת תחושת השייכות שלי, אדע שמקומי בארץ. המשתנה הרלוונטי כאן הוא האמונה שעדיין אפשר לשנות כיוון, והמחויבות לפעול לשם כך. בהשאלה מעמוס עוז, כשנלחמים בשריפה - לכל אחד יש כפית.

אין לי אשליות לגבי הכרעה קרובה, לכאן או לכאן. השלמתי עם העובדה שזהו מאבק ארוך, שאולי לא יסתיים בימי חיי ולא יוכרע גם אם נצליח להפיל את הממשלה הזו ולהגיע לבחירות חופשיות והוגנות, ואפילו להרכיב קואליציה שפויה.

ההיסטוריה מוכיחה שסכסוכים לא נמשכים לנצח, הם נפתרים על ידי מנהיגות אמיצה שראויה לאזרחיה. עד שיגיע הפתרון, וכדי שהוא יגיע - אני חוזרת כדי לעשות את חלקי ולהיאבק על עתיד ילדיי.