הקלף הערבי

מרגע היוודע דבר חקירתם של יועצי ראש הממשלה בפרשת קטארגייט, רבים במערכת הפוליטית מיהרו לתקוף את ראש הממשלה. אין טבעי ומתבקש מכך. ואין תזמון פוליטי טוב יותר וסיפור חזק יותר ממנהיג או מי ממקורביו שנמצאים במעצר - עוד בהקשר למה שלכאורה מצטייר כקשור לפגיעה בביטחון.

אפוא, מתבקש ואף צפוי היה שמישהו ישלוף את הקלף הערבי, כלומר ידגיש את המגע בין מקורבי נתניהו לגורמים ערביים, שבשיח הישראלי נתפסים כמסוכנים מכולם. אין אשמה יותר גדולה בציבוריות הישראלית מלהיות חשוד בחבירה לאויב או לפטרונו, או בכל סוג של אינטראקציה עם מה שנתניהו מכנה "מדינה מורכבת".

אבל זו לא רק העובדה שמדובר באויבים ובזמן מלחמה. עובדה היא שחוץ מאשר לנפנף בקטאר - שעד 7 באוקטובר הסבירו לנו שהיא דווקא גורם מתון, חשוב, רציונלי וחיוני - נשלף בשיח נגד נתניהו עוד קלף. ומה שהיה מצער לגלות יותר מכל, היה שדווקא פוליטיקאים הנמנים עם המרכז ועם השמאל הציוני - זה שלפחות כלפי חוץ נושא את דגל השיתוף היהודי־ערבי ולעיתים מואשם כ"אוהב ערבים" - הניפו את הקלף הערבי.

"הצבעתם בנימין נתניהו - קיבלם עזמי בשארה", צייצה לפני ימים אחדים ח"כ נעמה לזימי, המשתייכת למפלגת "הדמוקרטים", כלומר מפלגת העבודה. העובדה שבשארה מתגורר בקטאר ומוצא בה מקלט מרשויות האכיפה בישראל מספיקה כדי לקשור בין נתניהו לבין המיוחס לבשארה. מה יותר משחיר מזה?

מתבקש ואף צפוי היה שמישהו ישלוף את הקלף הערבי, כלומר ידגיש את המגע בין מקורבי נתניהו לגורמים ערביים, שבשיח הישראלי נתפסים כמסוכנים מכולם. אין אשמה יותר גדולה בציבוריות הישראלית מלהיות חשוד בחבירה לאויב או לפטרונו, או בכל סוג של אינטראקציה עם מה שנתניהו מכנה "מדינה מורכבת".

אדגיש מייד שאין בדבריי אלו הגנה כלשהי על נתניהו ומקורביו, וגם לא על בשארה. אבל ברור שהעלאת שמו יוצרת אסוציאציה שמעורבים בה חשדות לבגידה, הזדהות עם טרור ושיתוף פעולה עם האויב - שמיוחסים לערבי אזרח ישראל לשעבר. וכן, למהלך הרטורי הזה יש השלכה על הציבור הערבי בישראל כולו.

עזמי בשארה נדרש לחקירת המשטרה ושב"כ, והוא מנותק מישראל כבר כמעט 15 שנה ברצף. ומהיכרות אישית ומעמיקה עם ענייני הפוליטיקה הערבית בישראל, אני יכול להעריך בביטחון שלאיש אין כמעט כל קשר או השפעה על הנעשה בפוליטיקה הערבית, ולא במפלגתו. והנה עוד דבר משמעותי: בשארה לא עוסק בקשר שבין קטאר למדינת ישראל. יצירת הזיקה בין שני הדברים היא דמגוגית.

וזה מצער, משום שזו לא טקטיקה חדשה. למעשה, זוהי אחת מהשיטות הידועות והבטוחות לייצר דה־לגיטימציה של הציבור הערבי ושל מנהיגיו; בדיוק כמו יאיר לפיד שהתחייב לא לשבת עם ה"זועביז", ולמעשה בדיוק כפי שנתניהו עצמו ייחס למנסור עבאס העברת תקציבים שנועדו לחברה הערבית - אותם 53 מיליארד שקלים שמתוכם זורמים לכאורה מיליונים לעמותות של התנועה האסלאמית ולחמאס. הוא לא עשה זאת כדי להשחיר את עבאס עצמו, אלא את מי ששילבו את מפלגתו בקואליציה. למעשה, הכלי האפקטיבי ביותר נגד יריביו הפוליטיים של נתניהו היה לסייע במיתוגם השלילי כמי שממשלתם נשענת על "תומכי טרור".

מימין ומשמאל, הדרך האולטימטיבית לתקוף מנהיג ישראלי היא לקשור את שמו עם "ערבי רע" כלשהו, ששמו מהלך אימים על הציבור הישראלי. זה מעציב כשעושים את זה מימין, זה שובר לב כשזה מגיע משמאל.