הגשר האבוד

ביהמ"ש העליון פרסם לאחרונה את נימוקי הפסיקה שבה התיר לקיים תפילה שתכלול אזור בהפרדה מגדרית ביום הכיפורים, לצד אזור מעורב, לאחר שעיריית תל אביב אסרה זאת. לכאורה, מדובר בסוגיה העוסקת בחופש הדת של היהודים האורתודוקסים להתפלל בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי בהתאם להלכה היהודית, אל מול הפגיעה בשוויון הנובעת מהפרדה מגדרית.

ולא היא. הציבור שביקש להתפלל בתל אביב ביום כיפור ברובו אינו ציבור דתי. מדובר בציבור המשתייך לקבוצה הזהותית הגדולה ביותר בישראל: היהודים המסורתיים. ובית הכנסת שהמסורתיים לא הולכים אליו בשגרה - מה לעשות - הוא בית הכנסת האורתודוקסי. ואכן, העליון הבהיר בפסק דינו כי לא מדובר מבחינתו בהתנגשות בין השוויון המגדרי ובין ההלכה היהודית אלא בין השוויון המגדרי והזהות המסורתית.

בשיח הציבורי יש תחושה שצריך לבחור צד - דתיים או חילונים, ימין או שמאל. ואולם, ישנו רוב שקט שמסרב להיכנע לדיכוטומיות ומחפש דרך אחרת: המסורתיות. האם לא הגיע הזמן להרחיב את מעגל הקבלה? האמנם הציבור הליברלי שיודע לקבל א־בינאריות מגדרית לא מסוגל לקבל א־בינאריות דתית?

מסורתיות היא הבחירה לשמר חיבור לתרבות ולשורשים מבלי לוותר על אורח חיים מודרני. אלא שבישראל 2025 המסורתיים נותרו קבוצת זהות שקופה, שהדומיננטיות של הדתיים והחילונים גרמה לה לגבש תודעת מיעוט.

מסורתיות היא בעיקרה כיום זהות מזרחית, שמקפלת בתוכה שילוב טבעי של מסורת וקדמה. זאת, אף שגם בארצות אשכנז היתה נפוצה המסורתיות. אבי המנוח, יוצא רומניה, נהג לקחת אותנו לבית הכנסת בשבת, ברכב, ועם כיפה על הראש. אמי, תבדל"א, גם היא מרומניה, הצהירה בגאון ששולחן השבת שלנו לא יכלול בשר חזיר. השבת היתה עבורם רגע של חסד בתוך זרם הזמן.

ההתנגדות למסורתיות במרחב הציבורי משמרת היררכיות ישנות בין קבוצות זהות, ומעניקה יתרון לאלה שרואים חילוניות מוחלטת כמודל היחיד לקדמה. אם רצוננו לבנות חברה פלורליסטית שמכבדת את כולם, עלינו לוודא שקבוצת זהות כה גדולה תרגיש בבית במרחב הציבורי. כדי שמסורתיות תהפוך לגשר אמיתי, חשוב לבדוק בכנות את המניעים מאחורי היוזמות, ולוודא שלא מדובר בניסיון מאולץ להכניס תכנים דתיים או לאומניים באופן שהוא זר לתרבות העירונית. מוטב שהעירייה תארגן בעצמה תפילות פלורליסטיות, עם אזורים מעורבים ומופרדים שמתאימים לכולם.

החברה הישראלית מפולגת דיה. כל אחד ואחת מאיתנו אחראים להורדת הלהבות. לפיכך, יש לברך את מארגני התפילה שהחליטו לבסוף לבטל אותה. כעת על העירייה להכיר במסורתיות וליצור שיח מאחה במקום שיח מקטב, לא רק בתוך החברה היהודית אלא גם בין היהודים והערבים, שגם הם ברובם מסורתיים.

המסורתיות כגשר אינה רעיון חדש. גופים לא מעטים בארץ, כגון "כולנא", פועלים לקידום תפיסת המסורתיות כדרך חיים. במקום להיבהל ממנה, כדאי ללמוד מהמסורתיות - ולראות איך היא מצליחה לקיים זהות ישראלית מלאת משמעות, שאינה מוותרת על ערכים ליברליים אך גם לא מתכחשת לשורשים.

רונן אברהם הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ופעיל בהנהגת הרבעון הרביעי