במה בעצם די לנו ב"דיינו"?

בעוד ימים אחדים יתאספו המוני בית ישראל לשבטיהם, לגווניהם ולמנהגיהם לליל הסדר. אחד המזמורים המוקדמים והעתיקים הידועים ביותר שבמזמורי ההגדה של פסח הוא "דיינו!". באחד הלחנים הנפוצים ביותר שלו, מלבד זאת שהמילה "דיינו" חוזרת בכל שורה, אחת לכמה שורות מגיעים לפזמון המורכב מהחזרה על המילה 11 פעמים. כך יוצא שהמילה "דיינו! זוכה לא להדגשה בלבד, אלא כמעט הופכת למסר המרכזי של המזמור.

בספרו "הגיונות חג", המחבר בין חגי ישראל ומועדיו לסוגיות אקטואליות בימינו, מעלה ישראל אלדד שאלה עקרונית ומעשית בנוגע לתוכן המזמור. אם נקרא את השורות במשמעות הפשוטה שלהן, הרי כל שורה כאילו מוכנה לוותר על יסודות מרכזיים במסורת הדתית, ההיסטורית, התרבותית והלאומית. כאשר בסוף שורה מסוימת אנו שרים "דיינו!" זה מעביר את המסר שהיינו יכולים להסתדר רק עם חלק קטן בלבד מההיסטוריה ומוותרים כביכול על כל השאר.

לדוגמה, מה משמעות השורה "אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת, דיינו"? יש מישהו - יהיה הוא דתי, מסורתי או חילוני - היכול לדמיין את המסורת ואת התרבות היהודית בלי השבת? ניתן בכלל לדמיין יהדות כלשהי, על פי כל תפיסה, ללא השבת? הרי דורות של הוגים, כולל חילונים, חזרו שוב ושוב על חשיבות השבת ועל היותה אחת היצירות החשובות והמקוריות של עם ישראל.

השורה "אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו" נראית כבר כאבסורד של ממש. מבלי להתייחס כעת למגוון הפרשנויות לתורה ולהשפעותיה התרבותיות העולמיות - איזו אמירה היא זו המוותרת כביכול על התורה, שהיא מוקד הזהות היהודית לדורותיה? היא נשמעת כאמירה המרוקנת מתוכנה את כל המשמעות היהודית. ולאחר מכן "אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל, דיינו". מהי בדיוק ההיסטוריה היהודית הקדומה והעכשווית ללא הכניסה לארץ ישראל והפיכתה לארצו של העם היהודי? ומהי בדיוק התורה ללא ארץ ישראל?

אלדד מציע להבין כל פסוק ופסוק במזמור כמסמל וכמשקף קבוצה חברתית, תרבותית ואידיאולוגית מסוימת בעם ישראל. בעם ישראל מגוון קבוצות ושבטים, המוכנים לוותר על יסוד אחד או אף כמה יסודות של הזהות היהודית ולהסתפק באחרים.

ישנם אלה השרים אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם ולא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם דַּיֵּנוּ - מבחינתם עם ישראל יכול בכלל להישאר בגלות ובלבד שייתנו לו שם לעשות כסף.

אחרים מתמקדים בשורה אִלּוּ קֵרבַנּוּ לִפְנֵי הַר סִינִי וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה דַּיֵּנוּ - מספיק לנו שעם ישראל הוא חופשי, בן חורין, ובעיניהם הוא לא זקוק לתורה.

וקבוצה אחרת שרה אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה  וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּיֵּנוּ - אלה שמבחינתם אפשר להמשיך ללמוד תורה גם בחו"ל עד בוא המשיח, או אלה שמעדיפים לצאת לרילוקיישן כשנעשה קצת קשה.

וכך כל שורה ושורה משקפת התמקדות והעדפה של רכיב אחד בזהות היהודית תוך דחייה, שלא לומר פסילה, של רכיבים אחרים.

מדוע, אם כן, מחבר המזמור טורח לפרט לפרטי פרטים קבוצות שיש להן תפיסה חלקית של השלם, פעמים תוך פסילת רכיבים בעלי משמעות קריטית לזהות היהודית, דווקא במזמור של פסח שהוא חג הגאולה הדתי והלאומי?

התשובה היא שגאולת העם לא נועדה לאליטה קטנה מורמת מעם, לא רק לצדיקים גמורים ולבעלי האידיאלים הנעלים. כ־ו־ל־ם נגאלו ממצרים. גם אלה שהסתפקו רק בחלק קטן מהזהות היהודית. בתהליך הגאולה לא יכולות להיות פסילות הדדיות של קבוצות. הגאולה - וכל אחד יכול לדמיין ולתפוס את המונח כרצונו - תגיע לעם על מכלול שבטיו, קבוצותיו ותפיסותיו.