מו"מ דרך כוונות

במאה ה־19, המעצמות הקולוניאליות - בעיקר בריטניה - נהגו לכפות את רצונן על מדינות חלשות באמצעות איום בשימוש בכוח. הן היו שולחות את הצי הימי שלהן לחופי המדינה המיועדת (באסיה או באפריקה, לדוגמה), כך שעצם הנוכחות היתה מפגן ראווה צבאי עוצמתי. אם המסר לא עבר - או אז היה הצי פותח בהרעשה קלה, שבדרך כלל מייד לאחריה נפתח "משא ומתן" עם השלטונות המקומיים. לשני הצדדים המתדיינים היה ברור שסירוב לדרישות עלול להוביל להפעלת כוח צבאי בהיקף ובעוצמה גדולים יותר. סוג הפעילות הזה הפך להיות כל כך שכיח, עד שהוא זכה לשם "דיפלומטיה של ספינות תותחים".

מאז נכנס הנשיא דונלד טראמפ לכהונתו השנייה, הסוגיה האיראנית הפכה לאחד המוקדים העיקריים של זירת מדיניות החוץ האמריקנית. אמנם טראמפ הצהיר על רצונו לסיים מלחמות, אבל הוא גם ידע לאיים בהפעלת כוח צבאי אם הרצון האמריקני לא יתממש. כך מול החות'ים בתימן, או מול פנמה וגרינלנד, וכך גם ביחס לאיראן.

בחודשים האחרונים וושינגטון חותרת להגיע להסכם גרעין חדש עם טהרן, שבעקבותיו - אם לשפוט על פי המכתב ששלח טראמפ למנהיג איראן עלי חמינאי - ניתן יהיה "להסיר את הסנקציות, לפתח את הכלכלה האיראנית ולפתוח דלתות לשיתוף פעולה בין שתי המדינות. לא רק לטובת עמינו, אלא לטובת היציבות והשלום במזרח התיכון ובעולם". אך עד כה נראה שלמרות המאמצים האמריקניים - איראן לא משמיעה קולות של התגמשות, ובוודאי לא מוכנה לוותר על תוכנית הגרעין שלה (גם אם בסופו של דבר תסכים למשא ומתן).

כאן נכנסת לתמונה הדיפלומטיה של ספינות התותחים: הנשיא האמריקני לא רק מושיט יד לשלום, אלא גם מאיים. בפן המילולי, טראמפ אמר בראיון לרשת NBC ביום ראשון שעבר: "אם הם לא יעשו עסקה, יהיו הפצצות. אלה יהיו הפצצות כמו שהם לא ראו מעולם". ובפן המעשי, יומיים לאחר מכן הודיע הפנטגון על חיזוק הנכסים של הצי הימי במזרח התיכון, ברמיזה לקראת מהלך התקפי נגד איראן. האמריקנים לא מסרו ידיעות ברורות אילו מטוסים נפרסו והיכן, אך מצילומים ומדיווחים שפורסמו בכלי התקשורת השונים התברר שהיו אלה שישה מפציצי חמקן B-2 - כשליש מהמפציצים האסטרטגיים של ארה"ב, שעברו לבסיס צבאי אמריקני־בריטי באי דייגו גרסיה שבאוקיינוס ההודי, במרחק קרוב מספיק לתקיפה באיראן.

זוהי הפגנת שרירים קלאסית בסגנון דיפלומטיה של ספינות תותחים. מחד גיסא, הממשל האמריקני מוכיח שלראשונה זה שני עשורים, יש נשיא שמניח את האופציה הצבאית על השולחן בצורה ברורה. ארה"ב בונה כוח צבאי התקפי שלא נראה כמוהו בעבר, עת מטוסי ה־B-2 נמצאים עם הפנים לכיוון מתקני הגרעין האיראניים, לצד שתי נושאות מטוסים אמריקניות ואמצעי תקיפה נוספים. ומאידך גיסא, במקביל הניחה ארה"ב אולטימטום של חודשיים, שבמהלכם היא תנסה לא להסלים את המצב יותר מדי וגם תפעל להגיע להסכם, ואילו האיראנים ינסו לשחק על זמן.

בינתיים, באופן בלתי רשמי מתנהלים מגעים עקיפים בין הצדדים, דרך גורמי תיווך כמו איחוד האמירויות ועומאן. אם זה נשמע לכם מוכר - אתם צודקים. גם ב־2013, בזמן ממשל ברק אובמה, האמריקנים והאירופאים ניהלו שיחות עקיפות וחשאיות עם האיראנים בתיווך עומאני, מה שהוביל בסופו של דבר להסכם הגרעין של 2015.

לכן, אף על פי שבשונה מהיחס הקר של אובמה ושל ג'ו ביידן כלפי ישראל, טראמפ הרבה יותר חם וקשוב לירושלים בסוגיה האיראנית - אין זה אומר שיש הלימה בין הצרכים הישראליים לאלה האמריקניים. מכאן שאם יתאפשר לה - וושינגטון תעדיף הסכם על תקיפה. האם זה יהיה לטובתה של ישראל? כמעט בטוח שלא. זאת, בין היתר, משום שהסכם משמעותו הסרת הסנקציות מעל איראן, וכתוצאה מכך - תזרים של כספים הן לרפובליקה האסלאמית הקיצונית והן לפרוקסיז שלה ברחבי המזרח התיכון.