"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

למה ערבים לא מפגינים בעד רונן בר?

אם חמישית מאזרחי המדינה העדיפו לא להשתתף במחאה נגד הרפורמה, קל וחומר שבתקופת המלחמה העדיפו להתרחק, וגם פחדו להתקרב מחשש לרדיפה

,עודכן
0השמעה
ההפגנה בירושלים. צילום: יוני ריקנר

"אז למה אתם לא יורדים לצמתים?" התקשר אלי קולגה אחרי הצהרת נתניהו על פיטורי רונן בר. "הרי הציבור הערבי מתנגד באופן טבעי למדיניות הממשלה" ניסה להדליק אותי ידידי, "ויש לו אינטרס להחליפה. המטרה יכולה לקדש את האמצעים - החוקיים כמובן..."

ובכן, אם גם אתם תוהים, סיבות רבות מונעות את הצטרפות הערבים למחאה. אך בעיקר הריחוק בינם לבין מוסדות המדינה, ובמיוחד ממשלות ישראל לדורותיהן מאז קום המדינה. למעט ניסיון של שנה וחצי בתקופת ממשלת השינוי הם לא היו חלק ממנה. אז למה שדווקא עכשיו כדי למנוע פיטורים של ראש שב"כ, שעיקר פעילותו זה ערבים, יצטרפו להפגנות?

נוסף על כך, החברה הערבית בישראל על כל גווניה כוללת את העדה הדרוזית, שלא זכו מאז קום המדינה לשום הכרה כמיעוט אתני ילידי שאינו מהגר, ובוודאי גם לא נהנו מחוק כלשהו המגן עליהם כמיעוט, כמקובל בלא מעט מדינות דמוקרטיות.

גם בית המשפט העליון, שהמחאה נגד הרפורמה באה להגן עליו, אינו מגן על הציבור הערבי כמיעוט לאומי אלא כיחידים, וכאן נעוץ הבדל גדול. הציבור הערבי נעדר מכל מחאה בין חדרה לגדרה, גם בתקופת המחאה החברתית לפני כ־14 שנים, על אף שהחברה הערבית חלשה ומוחלשת ונפגעת רבות מיוקר המחיה ונמצאת בפריפריה הגיאו־פוליטית והכלכלית בישראל.

החשש העיקרי של הערבים הוא שאם ישתתפו במחאה וישמיעו ביקורת נגד נושאים כמו הכיבוש או יישום החלטת האו"ם להקמת מדינה פלשתינית, הם ימצאו את עצמם מתעמתים עם מארגני המחאה, שרובם המכריע נמנה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, הצד שצידד שנים בהסדר מדיני ובהקמת מדינה פלשתינית, אך לא מוכן לדבר על כך בגלוי - אולי מחשש להצטייר בעיניים הציבוריות כ"אוהב ערבים".

למרות שסקרים הראו שכ־87% מהאזרחים הערבים חוששים שזכויותיהם ייפגעו אם הרפורמה המשפטית תצא לפועל, בעיני הערבים המחאה אינה נוגעת להם ישירות. זאת כיוון שכל ההחלטות במדינה מתקבלות על ידי הרוב היהודי.

המשמעות היא שלציבור הערבי אין השפעה גם אם יתנגד לרפורמה.

הימצאותם של הערבים במחאה לצד הציבור היהודי יכולה להוליד לא מעט חיכוך, למשל בהנפת סמלים כמו דגל ישראל, שהאזרח הערבי יתקשה להניף.

אם חמישית מאזרחי המדינה העדיפו לא לקחת חלק במחאה החברתית נגד הרפורמה המשפטית, קל וחומר שבתקופת המלחמה לא רק העדיפו להתרחק אלא גם פחדו להתקרב מחשש לרדיפת המשטרה או שירותי הביטחון, במיוחד אם יעזו להשמיע ביקורת על פעולות צה"ל או החלטות הממשלה בעזה.

לציבור הערבי יש ניסיון עשיר עם המשטרה, שסירבה באופן סדרתי לאשר הפגנות נגד המלחמה ביישובים הערביים, בעוד הפגנות ענק מתקיימות ביישובים היהודיים נגד אותה מדיניות בדיוק.

בג"ץ, מגן הדמוקרטיה והחירות, איבד את אמונה של החברה הערבית בישראל כאשר דחה עתירות שהוגשו נגד החלטת המשטרה לקיים הפגנות בנצרת, בסכנין וביישובים ערביים אחרים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר