אסור לנו לצאת להרפתקה בסוריה

ברצועת עזה שוררת הפסקת אש, ובחסותה שיקם חמאס את כוחו ושב לשלוט ביד רמה ברצועה ובתושביה.

ואילו בלבנון שומר אמנם צה"ל על נוכחות לאורך קו הגבול, נוכחות סמלית המצטלמת היטב בתקשורת, אבל בפועל ארגון חיזבאללה שב ומשקם את יכולותיו ואת כוחו, מתוקף הסכם שביתת הנשק שעליו חתמנו לפני שלושה חודשים.

אבל למי ששואל לאן מופנית כיום האנרגיה של מדינת ישראל, ניתנה התשובה - לא כדי להבטיח את חיסול חמאס בעזה ולא כדי להכריע את חיזבאללה, לא ולא. האנרגיה מופנית לקידום הרפתקה בסוריה - הרפתקה אווילית, נעדרת היגיון מדיני או צבאי, שרק תגרום לנו נזק בעתיד.

בראשית דצמבר נפל דבר בדמשק כשקרס משטרו של בשאר אל־אסד, השטן המוכר והחביב עלינו. אסד הקפיד לשמור על השקט לאורך הגבול, אבל אפשר לאיראן להתבסס בארצו וסייע לה להפוך את חיזבאללה לאיום משמעותי עבורנו.

את מקומו תפס אחמד א־שרע, שאותו הכרנו כאבו מוחמד אל־ג'ולאני, מנהיג "חזית שחרור א־שאם", גוף ששורשיו באל־קאעידה ובדאעש.

מאז לא עובר יום בלא שא־שרע שולח לעברנו מסרים של הרגעה, ואפילו של פיוס. דוברים מטעמו התנבאו על אפשרות של כינון שלום עימנו, ואילו הוא עצמו שב ומסביר כי סוריה היא מדינה הרוסה ולכן פניה אינם למלחמה, וכל שהיא מבקשת הוא יחסי שכנות טובה עם המדינות הסובבות אותה. האויב ואפילו השטן בעבורא־שרע הם איראן וחיזבאללה, שלהם לא יסלחו בסוריה על חלקם בטבח מאות אלפי סורים בשירותו של אסד.

האם אפשר לבטוח בא־שרע ולהאמין למילותיו? - כלל לא בטוח. צריך לנהוג בו על פי הכלל "כבדהו וחשדהו", לעקוב אחר מעשיו ולא רק אחר הצהרותיו, ולא לאפשר התבססותה של ישות טרור מצפון לנו, אם אכן יבחר א־שרע בדרך של עימות, דבר שאינו נראה סביר כרגע. בה בעת, אין לישראל שום אינטרס ללהק את עצמה כאויב של סוריה החדשה, כל עוד זו אינה משדרת עוינות ואיבה כלפינו.

אלא שבשלושת החודשים האחרונים עשתה ישראל כל טעות אפשרית בסוריה. ראשית, כיבוש שטחים בתוככי סוריה, בלא כל צורך ביטחוני, אלא סתם כי אפשר וכי הדבר מצטלם היטב. שנית, הכרזה ריקה מתוכן על כינון אזור מפורז מדרום לדמשק, שממילא אינה מעשית. ולבסוף, ההכרזה כי נבוא לעזרת הדרוזים, שכלל אינם רוצים בעזרתנו.

הדרוזים בסוריה, בדומה לאחיהם בלבנון ובישראל, רואים עצמם חלק בלתי נפרד של המדינה שבה הם חיים. כיום הם נאבקים על מעמדם בסוריה למול א־שרע ואנשיו, שרדפו אותם ואף הרגו בהם בעבר. אבל הדרוזים ראו ועודם רואים עצמם כסורים, ולמותר לציין שלא עולה על דעתם לבקש סיוע ישיר מישראל. אחרי הכל, הם יודעים טוב מאיתנו שאצלנו המדיניות משתנה כמו שבשבת, אבל עתידם הוא להישאר במרחב הסורי, והם אינם רוצים שעתיד זה יוכתם בכתם של שיתוף פעולה איתנו.

וכך הצליחה ישראל לכפות עצמה כסוגיה מרכזית על סדר היום הסורי לאחר שבעיני סורים רבים נתפסנו אפילו כגורם חיובי ואוהד, בוודאי לנוכח המכות שהנחתנו על חיזבאללה. עתה חוזרים הכל לראות בנו, בסוריה ובקרב ידידינו במפרץ, בריון שכל רצונו הוא להפגין כוח, להתפשט ולתפוס שטחים לא לו.

במו ידינו אנו דוחפים את סוריה לזרועותיה של טורקיה, ומי שלא רוצה בא־שרע יקבל את ארדואן.

על ישראל מגינים משטח ישראל. אם היינו עושים זאת ב־7 באוקטובר, לא היה קורה האסון. על ישראל מגינים על ידי זיהוי יכולותיו הצבאיות של האויב והשמדתן. אם היינו עושים זאת מבעוד מועד בלבנון, היינו חוסכים לעצמנו צרות רבות.

על ישראל לא מגינים בהצהרות חלולות ובמהלכים של יחסי ציבור - שאינם משרתים את הביטחון הלאומי שלנו, אלא רק פוגעים בו.