עד החטיפה הבאה

משהו נשבר בחברה הישראלית אחרי רעידת האדמה של 6 באוקטובר 1973. מאז מלחמת יום הכיפורים, אף אחד לא נותר חסין מפני ביקורת - גם לא צה"ל.

ההשלכות הראשונות היו תולדה של דוח הביניים של ועדת אגרנט (אפריל 1974), ההדים המשיכו להתגלגל עד קיץ 1982 עם הפלישה לביירות במבצע שלום הגליל. קצינים בכירים התנגדו למהלך הצבאי. בכך הם נתנו זריקת עידוד לחלקים גדולים בציבור הישראלי שעייפו מהמלחמה והפגינו נגדה.

19 ימי מלחמת יום הכיפורים האכזרית שינו את פניה של ישראל, שעברה תהליך התבגרות והתפכחות. כבר לא ניתן היה לקבל כמובן מאליו הבטחות של בכירים בצמרת הפוליטית. אפשר וגם מותר היה לחלוק על הצהרות מלאות ביטחון של בכירים או לשעברים בצבא ש"הכל יהיה בסדר" וש"ישראל חזקה ויודעת להתמודד עם כל אתגר". הטלת הספק והזכות לערער הפכו לנחלת הכלל, אך לא לאורך זמן. מידת הביקורת של החברה בישראל הלכה ונשחקה. זה התחיל בשלהי שנות ה־90 עם התנועה בעד הנסיגה החד־צדדית מלבנון, ונמשך מאז.

דווקא בשני העשורים האחרונים אנחנו מתפתים שוב לקנות את אותה "סחורה", מבלי לבדוק מה בדיוק אלופים במיל' או פוליטיקאים בדימוס מנסים למכור לנו. "אני משוכנע כי המהלך הכרחי ונכון", אמר בכנסת באוקטובר 2004 שר הביטחון שאול מופז (רמטכ"ל לשעבר) עלתוכנית ההתנתקות,והוסיף בטון משרה רוגע כי יש בהתנתקות "כדי להעניק יותר ביטחון לאזרחי ישראל ולהפחית את העומס על כוחות הביטחון".

שבע שנים לאחר מכן, באוקטובר 2011, הונח על שולחן הממשלה ההסכם לשחרור החייל השבוי גלעד שליט. תמכו בו ראש השב"כ יורם כהן, ראש המוסד תמיד פרדו והרמטכ"ל בני גנץ. פרדו הסביר בביטחון מלא ש"מדינת ישראל גדולה וחזקה, שום דבר לא יפגע בה. היא יכולה להתמודד עם הרבה דברים, גם עם שחרור אלף אסירים". גנץ, מצידו, הדגיש כי "בהערכות המצב שלנו אנחנו חושבים ששחרור האסירים בר־הכלה מבחינה ביטחונית".

האם בצמרת הביטחונית הבינו מה עומד מאחורי הצהרתחאלד משעל,ראש הלשכה המדינית של חמאס, כי "האסירים המשוחררים יחזרו למשפחותיהם ולמאבק שלהם"? האם לקחו אז ברצינות את הבטחתו ש"כפי ששחררנו 1,027 אסירים - נשחרר את כולם"?

14 שנה קדימה, גם עכשיו רבים וטובים (ללא ציניות) מתגייסים כדי להסביר שישראל תדע לתת מענה לאתגר של שחרור קרוב ל־2,000 מחבלים ואסירים. רבים מאותם משוחררים עתידיים הם רבי־מרצחים שעמדו מאחורי הפיגועים הקשים שידעה ישראל בימי האינתיפאדה השנייה, אחרים אדריכלי פעולות טרור רצחניות. עם זאת, אותם דוברים ומשפיענים משוכנעים שצו השעה הוא לעצור את המלחמה ולממש את העסקה עם חמאס על כל שלביה. "ישראל חזקה", הם אומרים, "הצבא יידע להתמודד עם הנסיגה מרצועת עזה ומציר פילדלפי", הם קובעים בפסקנות.

דווקא בזכות גבורתם של יחידים, אזרחים וחיילים, נמנע אסון כבד עוד יותר. ומכאן, שדי לנו בהבטחות שווא על פתרונות נעלמים.

אבל לצערנו הרב, ההיסטוריה מלמדת את אותו הלקח שוב ושוב - לצה"ל אין באמת מענה מוחלט לנסיגות חד־צדדיות או לשחרור מחבלים. נסוגנו מלבנון וקיבלנו את חיזבאללה על הגדר ומתחת לקרקע, יצאנו מעזה וקיבלנו את מפלצות חמאס בתוך יישובים ישראליים. פעמיים נלחמנו בלבנון מאז מאי 2000, את סבבי הלחימה בעזה כבר הפסקנו לספור מאז אוגוסט 2005.

ומה עם מחבלים משוחררים בעסקאות? ובכן, אלה לא תרמו למחנה השלום. כל עסקה הביאה לגל טרור, שבנה תשתית לחטיפה הבאה. ישראל נכנסה למעגל של אלימות ואובדן עד שב־7 באוקטובר נותרה כמעט חסרת אונים.

דווקא בזכות גבורתם של יחידים, אזרחים וחיילים, נמנע אסון כבד עוד יותר. ומכאן, שדי לנו בהבטחות שווא על פתרונות נעלמים.

ד"ר בלנגה הוא מומחה לעולם הערבי במחלקה למזה"ת באוני' בר־אילן וחוקר במרכז בס"א