אבל אמא לא הכירה את אברהם שפירא

במוצ"ש שעבר גילו שומרי מסורת וסתם מנותקים שהשר בן גביר העלים בעזרת כוח המשטרה הפרטי שלו ילדה בשם נועה. ואיש לא יודע למה, באיזה מרתף היא מוחזקת ואם יש לה אוכל, שתייה או קליטה בסיסית כדי לצלם טיקטוק שיעדכן מה מצבה. לקח משהו כמו שלוש דקות לאזרח שלא ניזון מחדשות המיינסטרים לברר קצת ולגלות שהכל (בערך) נכון, למעט העובדה שנועה לא ילדה אלא אישה נשואה בת 27, שלא נעלמה באף מרתף אלא הובלה בצורה מסודרת למעצר לאחרשהשליכה חול על שר בכיר, משפחתו ומאבטחיו.

ושבוע שלם נועה עדיין מקוטלגת בתור "הילדה שבן גביר והמשטרה העלימו". נראה כי גם אם נועה תפציע כמתחרה בפזמון־סניף של בני עקיבא כשהיא לבושה בשמלת ערב ובכובע גרב, היא עדיין תוצג בתור "הילדה שנעלמה בדיקטטורה" ותתחיל להתראיין על העוול הנדיר.

החטיבה היהודית בשב"כ, שהתרגלה לעבוד ולהאכיל בכפית כתבים שמפרסמים בהצדעה כל מה שהיא מכתיבה, טרם התרגלה לרעיון של כלי תקשורת עצמאיים ויוצרי תוכן שלא אוכלים כל מה שנותנים להם

במקביל, בגלקסיה רחוקה,במאי סרטים דוקומנטריים בשם אברהם שפירא נעלם. ממש נעלם. בעזרת כלי תקשורת עצמאיים (שאפו ל"קול היהודי") גילה הציבור ששפירא קיבל לפני שבועיים צו מעצר מנהלי של חצי שנה, שנחתם על ידי שר הביטחון.

מעצר מנהלי (ויקיפדיה): "צורת מעצר הנעשית בהחלטה מנהלית על ידי בעל סמכות ברשות מבצעת ולא על ידי בית משפט(...) מטעמי ביטחון, בטענה כי העצור עלול לסכן את ביטחון המדינה".

ומהו הסיכון הביטחוני של שפירא? לא ברור, אבל ממש במקרה הוא קיבל את הצו בדיוק בשלבי הסיום של סרט דוקו על פעילות השב"כ. אתם יודעים, תפירת תיקים, פרובוקטורים, ניסיונות השתקה, ולא עלינו - המון הוכחות מצולמות. סרטו האחרון, "השב"כ ידע", חושף את הפרקטיקות הבעייתיות של השב"כ בשנות ה־90, התנהלות שנמשכת גם כיום. משנחשף הסיפור, מיהר השב"כ להגיב בערך באותה צורה שבה התכונן לטבח ב־7 באוקטובר: באיחור, בהיסטריה מסורבלת ועם מסרים סותרים.

כך, הם הוסיפו "עדויות" וחצאי סרטונים שבהם הלעיטו, כהרגלם, את כתבי הביטחון בערוצי המיינסטרים, שמצידם לא טרחו לצפות בסרטונים המלאים שסותרים את הסיפור; כך הם שחררו הודעת דוברות מבוהלת שמדובר בסוג של עבריין, ולא הסבירו למה לא מוגש נגד האיש המסוכן והמפחיד כתב אישום.

החטיבה היהודית בשב"כ, שהתרגלה לעבוד ולהאכיל בכפית כתבים שמפרסמים בהצדעה כל מה שהיא מכתיבה, טרם התרגלה לרעיון של כלי תקשורת עצמאיים ויוצרי תוכן שלא אוכלים כל מה שנותנים להם, ולכן היא פשוט מעלימה אותו מתוך מחשבה אינפנטילית שהסיפור ייקבר ולא יתפרסם ברעש גדול ומביך.

היחס לגופים כמו שב"כ והמוסד נשען על אמון שבשתיקה: מתוך החלטה שאנחנו לא יודעים ולא שואלים מה אתם בדיוק עושים ואיך בדיוק מכינים את הנקניקייה הזאת שנקראת "מניעת פיגועים". נכון להיום, כמעט שנה אחרי הטבח, עם אפס קבלת אחריות ובהחלטה להתמקד בנערי גבעות ובצלמי דוקו, ולא בבניית אסטרטגיה חדשה למניעת פיגועים שאותם נערי גבעות התריעו עליהם - האמון הזה ירד לרמת האמון שיש לדיווחים על אודות נועה, הילדה המסכנה שנעלמה.