סיכול והכלה או פלישה ומלחמת מנע?

אין לישראל ברירה אלא לפלוש ללבנון, ואולי גם לסוריה, בתמרון קרקעי רחב. זו חובת ההנהגה לאזרחיה בגלל התוקפנות המתמשכת והאלימה של חיזבאללה והברחת תושבי הגליל, ובגלל איום הטילים ארוכי הטווח, שמקצתו בלבד מומשה עכשיו. בחסות האיום איראן משלימה את מיזם הגרעין שלה, בדרך לעליונות אזורית אימפריאלית שבמרכזה תוכנית אסלאמיסטית מוצהרת לרצח עם. הסתפקות ב"הרתעה" ובפעולות תגמול ומנע הגנתיות מול צבא טרור פירושה לחיות בצילו ולהשלים עם היותו מגן למיזם הגרעין האיראני ולהגשמת תוכנית ההשמדה של איראן. בשנה האחרונה למדנו שאיננו יכולים לסבול על גבולותינו צבא טרור זדוני בעל יכולת להגשים את מזימותיו.

נדרשו כנראה ייסורים וזוועות כדי שרוב הישראלים יתעשתו, ייחלצו מאשליות "הרתעה" ו"הכלה" של איומים קשים, ויפקחו עיניים לעובדה שאויביהם פיתחו יכולות לממש את האיומים. אסור לנו "להכיל" את סכנת גיס הטילים האיראני בלבנון ואת הטרור שחיזבאללה מנחית עלינו.

אבל ההנהגות המדינית והצבאית שלנו, בניגוד למרבית הציבור, דבֵקות ב"הרתעה" וב"הכלה". ארה"ב מרתיעה אותן ממתקפה כוללת נגד חיזבאללה. כל עוד התרכזנו ברצועת עזה, אולי היה טעם מדיני־צבאי בעמדה ההצהרתית של ההנהגה, שדרשה הסכם להרחקת חיזבאללה צפונה, ולחלופין איימה לאכוף הרחקה כזאת בכוח הזרוע. אבל חלף די זמן תחת מתקפות הטרור של חיזבאללה, וכבר רכשנו את מידת הלגיטימציה שאפשר לרכוש. לא נוכל לרכוש עוד לגיטימציה למתקפת נגד קרקעית מעבר לזו שהושגה.

יש לתקוף עכשיו, למרות התנגדות ארה"ב ושותפותיה הזוטרות, כמו שנהגנו ב־1956 וב־1967. אחרי שהותקפנו ללא פרובוקציה ואחרי שבעצם איבדנו את הגליל, אין תוקף להאשמתנו ב"תוקפנות". מי שיאשים אינו ידיד, האשמה כזאת לא "תתפוס" בדעת הקהל האמריקנית ערב בחירות.

מפליא לשמוע מקצינים לשעבר ומהדלפות של קציני מטכ"ל פעילים טיעון כזה: יש לעצור את המלחמה ברצועה באמצעות "עסקת חטופים" (שכלל אינה אפשרית), מכיוון שזו תסיר את המוטיבציה של חיזבאללה לתקוף בצפון ותפתח שם את הפתח ל"הסדרה" (בת הדודה של ה"הכלה") בחסות ארה"ב. האם נתניהו שותף לעמדות אלו של הקצונה? לחלופין: האם הוא שבוי בידיה בחסות מפגיני קפלן?

קצינים אלה מציעים שנשוב לסמוך על הבטחות של צבא טרור הרסני, כאילו הוא לא הפר את כל ההסכמות הקודמות איתו. הם נתפסים לתקווה מופרכת שהסכם יחזיר את שד המלחמה האזורית לבקבוק. קשה להאמין, אבל בלב הממסד הביטחוני שלנו ואולי גם בזה המדיני (בוודאי בקרב מנהיגי האופוזיציה), בעצם חוזרים לאשליות של 6 באוקטובר. האשליות האלה אינן אלא פרי של הדחקה, חולשת דעת ופיק ברכיים.

אלה לא תופעות חדשות.

נדרשו כנראה ייסורים וזוועות כדי שרוב הישראלים יתעשתו, ייחלצו מאשליות "הרתעה" ו"הכלה" של איומים קשים, ויפקחו עיניים לעובדה שאויביהם פיתחו יכולות לממש את האיומים. אסור לנו "להכיל" את סכנת גיס הטילים האיראני בלבנון ואת הטרור שחיזבאללה מנחית עלינו

מיהרנו לשכוח את מעשי הזוועה, העינויים, האונס והטבח ההמוניים שנעשו בעשרות אלפים (לפחות) מיהודי אוקראינה ב־1920-1917. הגענו לאימי תשפ"ד-2023, מפני ששכחנו את אימי תרפ"ט-1929. שכחנו את הפוגרומים בעיראק, בתימן ובלוב בשנות ה־40 של המאה הקודמת. ערפאת רימה אותנו, והסכמנו להיות מרומים. מתאבדים התפוצצו עלינו, ואנחנו "התנתקנו" וברחנו מלבנון ומציר פילדלפי. ההדחקה והדחיינות הן דפוס חוזר אצלנו.

אסור שנחזור להדחיק גם אחרי 7 באוקטובר. מדינאים ומפקדים שלוקים בהדחקות צריכים לשים את המפתחות על השולחן. איראן מקיפה אותנו בטבעת חנק של צבאות טרור זדוניים. בתוככי איראן עצמה מכינים לנו נשק להשמדה המונית בסבלנות שוחרת רע. את התוכנית האימפריאלית הזאת, ששאיפה גלויה לרצח עם היא חלק מרכזי בה, אנחנו חייבים לחסל מיסודותיה. אין מנוס ממתקפת מנע נגד ציר הרשע האיראני ומאחזיו מצפון ומצפון־מזרח.