נתניהו, תן פקודה!

מים רבים זרמו בירדן מאז דחקו אלופי צה"ל בראשית חודש יוני 1967 בראש הממשלה לוי אשכול להורות להם לצאת להתקפה שתסיר את האיום שהציבו צבאות ערב, אשר נערכו לגבולה של ישראל מדרום, ממזרח ומצפון.

ישראל מצאה אז עצמה מול משבר קיומי, מן החמורים שידעה, בודדה במערכה. מדינות העולם, ובראשן ארה"ב, הציעו לה סימפטיה אך סירבו להתחייב לבוא לעזרתה בשעת הצורך.

נתניהו צריך לתת פקודה, אבל קודם לכן הוא צריך לוודא שזו נסמכת ומתבססת על מטרות מדיניות ועל אסטרטגיה כוללת. שהרי בעשורים האחרונים העדיפה ישראל להימנע מהחלטה ותחת זאת לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח

מפקדי צה"ל לחצו לצאת למתקפת מנע, אלא שאשכול, ומאחוריו הממשלה, היסס לתת את הפקודה. הוא קיווה כי יוכל לגייס תמיכה בינלאומית שתרתיע את האויב ותביא לסיום המשבר בלא מלחמה.

היסוסיו של אשכול פורשו בקרב הציבור בישראל וגם במדינות ערב כחולשה. לכך תרם נאום הגמגום המפורסם שלו, עת התקשה לקרוא בשידור חי את הטקסט שהוכן עבורו. זה היה הרקע לזעקתו של האלוף עזר ויצמן, אז ראש אג"ם, בפגישה שקיימו אלופי המטכ"ל עם ראש הממשלה: "אשכול! תן פקודה וצה"ל ייצא למלחמה... תן לנו פקודה לצאת למלחמה ואנחנו ננצח..."

אשכול השתכנע, הפקודה ניתנה והיתר היסטוריה. צה"ל הכריע את צבאות האויב וכבש בתוך שישה ימים את חצי האי סיני, את מזרח ירושלים ויהודה ושומרון ואת רמת הגולן. הניצחון וההכרעה היו ברורים. לא, לא היה זה ניצחון מוחלט שהרי כמה ימים לאחר שהסתיימה המלחמה חידשו המצרים והסורים את האש בחזית התעלה ובגבול רמת הגולן. אבל המשימה מולאה והאיום שהציבו צבאות ערב הוסר.

לזכותו של אשכול ייאמר שהכין לאורך השנים את הצבא למלחמה, ולימים התברר כי מאמציו לתאם עמדות עם ארה"ב תרמו לקבלת אור ירוק מוושינגטון ליציאה למלחמה, וחשוב יותר: הבטיחו כי ישראל תוכל לשמור בידיה את השטחים שכבשה במלחמה בניגוד לעבר, דוגמת מבצע קדש, אז אולצה לסגת מחצי האי סיני.

ומעבר לכך, לאשכול היתה אסטרטגיה. הוא ידע לעמוד על שלו וכפה בהצלחה על הצבא את סמכות הדרג המדיני ואת מדיניותו, ולא הניח לצה"ל לקדם מהלכים טקטיים חסרי תוחלת, כדרכו של צבא. משום כך ההיסטוריה זוכרת אותו כאחד מראשי הממשלות הטובים שידעה ישראל.

מתברר אפוא שעדיף נאום מהוסס ומגומגם המופנה לציבור הישראלי, אבל כזה שמאחוריו אדם היודע לאן הוא רוצה להוביל את ישראל,על פני נאומים רהוטים, אבל חלולים, הנישאים מעבר לים.

כאז גם היום, מחכה הציבור בישראל ומחכים מפקדי הצבא לפקודה כי תבוא. פקודה שמאחוריה ראייה ואף אסטרטגיה כוללת ומטרות מדיניות מרחיקות ראות. פקודה שעניינה הסרת האיום הקיומי שבפניו ניצבת ישראל. אלא שפקודה כזו מתמהמהת לבוא. לא בדרום, שבו מנהל צה"ל פעילות שיטור וביטחון שוטף שאינה מבטיחה את סילוק חמאס מן הרצועה, ולא בצפון, שבו הניחה ישראל לארגון חיזבאללה לגרור אותה למלחמת התשה שאת מחירה משלמים תושבי הצפון, חיילי צה"ל שבגבול ובשבועות האחרונים, התברר, גם המדינה כולה שהפכה בת ערובה לאיומי חיזבאללה.

נתניהו צריך לתת פקודה, אבל קודם לכן הוא צריך לוודא שזו נסמכת ומתבססת על מטרות מדיניות ועל אסטרטגיה כוללת. שהרי בעשורים האחרונים העדיפה ישראל להימנע מהחלטה ותחת זאת לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח.

וכך אפשרנו לחיזבאללה ולחמאס להפוך מארגוני טרור לצבאות המשתווים בעוצמתם ובסכנה שהם מהווים בעבורנו, לצבאות מצרים, ירדן וסוריה של שנת 1967. ארגונים אלו מבקשים להשמידנו ובניגוד לעבר אף החלו להאמין כי הדבר אפשרי ובהישג ידם.

זה הזמן להתעשת, לגבש מדיניות שתבטיח שליטה ישראלית ביטחונית ברצועה (כן, כיבוש ישראלי מלא או מציאת חלופה לשלטון חמאס), ונוסף על כך, תשלול מחיזבאללה את יכולות ההרס שהוא בנה במהלך השנים.

ואז נתניהו יוכל, ובעצם יהיה חייב, לתת לצבא פקודה לבצע את המשימה.