זהירות, לבנוניזציה

פרשת מעצרם של חיילי המילואים בחשד להתעללות ולאינוס של אסיר פלשתיני היא ככל הנראה לא מקרה יחיד, משום שלא כל העדויות נחשפו ולא כל האסירים שנחשפו לאלימות ולהתעללות הגיעו לבתי החולים. לפי מקורות פלשתינים המטפלים בנושא האסירים ועל פי דיווחים בחלק מכלי התקשורת, מתו 48 אסירים בבתי הכלא בישראל מתחילת המלחמה ומצ"ח חוקרת את נסיבות מותם.

הפרקליטות הצבאית נאלצה להוציא צווי מעצר מתוך ידיעה כי אי־חקירת אירוע כזה עוד תסבך את ישראל ואת כל בעלי התפקידים, בייחוד כשישראל חתומה על אמנות בינלאומיות המעגנות את זכויות אסירי המלחמה.

כאשר חברי כנסת ממהרים לצאת נגד מצ"ח ונגד הפרקליטות הצבאית, האמונים על הבדיקה ואפילו לא על האכיפה, ומצטלמים ליד חמושים רעולי פנים, מעודדים פריצה לבית המשפט בכוח ומתגאים ומתהדרים בחלוקת עשרות אלפי כלי נשק, זוהי נקודת אל־חזור בהפיכת ישראל למדינת מיליציות

ההמון שניסה לפרוץ למתקן שדה תימן או לבית הדין הצבאי בבית ליד, בהובלת חברי כנסת, והדרישה לשחרר את החשודים משום שמדובר במחבל נוחבה, נוסף על אירועים אחרים כמו תקיפת משאיות הסיוע ההומניטרי שהיו בדרכן לרצועת עזה, אמורים להדיר שינה מעיני מנהיגי המדינה. זהו כדור שלג שאיש לא יודע כיצד יסתיים.

כשמתעורר חשד  לעבירה, טבעי הדבר וראוי שתבוצע חקירה, כחלק מריבונות המדינה, אך במקרה שאירע השבוע, נוסף על אירועים ומקרים רבים אחרים שחלקם הגדול לא מגיע לציבור, הרושם הוא שהמדינה לא מעוניינת ליישם את חוקיה, ובוודאי לא את החוק הבינלאומי. בעיקר אמורים הדברים כאשר מדובר באירועים הקשורים לתושבי השטחים, שעל פי החוק הישראלי אינם חלק מהמדינה, ועל פי החוק הבינלאומי מדובר בשטח כבוש.

את הכעס ואת הזעם הציבורי אפשר להבין, אבל לא להכיל, ואת נטילת החוק לידיים בידי חיילים ואזרחים כאחד, והפעלת הלחצים והאיום על רשויות האכיפה מחברי הקואליציה - קשה לקבל. גם במלחמה יש קווים אדומים, גם לשליטה באחרים יש גבול חוקי ומוסרי. 

כעס ציבורי, יהיה אשר יהיה, אסור שיכשיר פגיעה בחיי אדם, בוודאי כאלה שעדיין לא ידוע מי מהם יועמד לדין, מי מהם יואשם, ומי מהם בכלל יורשע. עובדה שחלק מהאסירים כבר שוחררו ללא משפט.

הסכנה אינה בהמון הזועם שעט על מתקן המעצר או על בית הדין הצבאי, הסכנה טמונה בעובדה שמי שהובילו זאת היו חברי כנסת, מחוקקים ומנהיגי ציבור, שבטענה לגילוי פטריוטיזם פוגעים בזכות הבסיסית שיש במדינה מתוקנת, והיא בדיקת חשד להתעללות קשה ואכזרית. מי שבאמצעות הלחץ שיפעיל, רק כי הוא בשלטון, יכשיר פגיעה כזו על ידי ביטול החקירה, עוד יגרום למתן לגיטימציה לשחרור רוצחי נשים או אנסי ילדים, אם תהיה להם תמיכה ציבורית גדולה.

כאשר חברי כנסת ממהרים לצאת נגד מצ"ח ונגד הפרקליטות הצבאית, האמונים על הבדיקה ואפילו לא על האכיפה, ומצטלמים ליד חמושים רעולי פנים, מעודדים פריצה לבית המשפט בכוח ומתגאים ומתהדרים בחלוקת עשרות אלפי כלי נשק, זוהי נקודת אל־חזור בהפיכת ישראל למדינת מיליציות. זה בדיוק התהליך שעבר על מדינות כמו לבנון ולוב ועיראק לפני שהתפרקו ושקעו במלחמת אזרחים, כאשר כל קבוצה החלה להתחמש במטרה "להגן" על עצמה מפני קבוצות אחרות ומפני הריבון והשלטון. כולנו יודעים היכן מדינות אלו נמצאות, אך בישראל חלק נכבד מהעם וממנהיגי הציבור עוצמים עיניים ומסרבים להכיר בפוטנציאל הסכנה ובמצב הנפיץ.