חוסר אונים נרכש

חוסר אונים נרכש הוא מצב פסיכולוגי שבו אדם לא מנסה להפסיק או להימנע מכאב, מסבל או ממצוקה כי הוא הפנים שאין קשר ותלות בין מעשיו ותגובותיו לבין הכאב או הסבל שהוא חווה.

את הניסוי שבבסיס המושג ערך הפסיכולוג מרטין סליגמן בשנות ה־60: שלוש קבוצות של כלבים הוכנסו לכלובים ניתנים לחשמול. קבוצה אחת לא חוותה חשמול כלל, השנייה עברה חשמול אקראי שהיה נפסק כאשר הכלב לחץ על מתג, השלישית עברה את אותו חשמול אקראי אך לא יכלה לעשות דבר כדי להפסיקו.

אחר כך כשהכניסו את כולם יחד לכלוב שרק חצי ממנו חושמל לפרקים, הכלבים בקבוצות הראשונה והשנייה - כלומר, אלה שלא חוו סבל או אלה שזכרו שיש דבר שניתן לעשות כדי להפסיק את הסבל - דילגו מעל לגדר אל החלק הבלתי מחושמל.

לעומתם, הכלבים בקבוצה השלישית לא זזו. הם נשארו להתחשמל ולסבול. הם ראו את הכלבים האחרים, הם פותו בתמריצים, באיומים, בחיזוקים חיוביים, ועדיין - לא זזו.

רק כאשר לקחו אותם בכוח, פעם ועוד פעם, והעבירו אותם את הגדר, חלקם השתכנעו - יש טעם, כדאי לזוז. אחרים לא. עוד הרבה אחרי - הם שקעו בדיכאון ודעכו לאיטם.

כבר תקופה שאני מרגישה שכולנו כלבלבים בניסוי. אומת הסטארט־אפ היזמית והאקטיבית הולכת ולומדת חוסר אונים. הולכת ומתייאשת מהקשר בין מעשים לתוצאות, מהיכולת להשפיע על המציאות גם כשהיא לא סבירה באופן קיצוני.

למשל, השקט שבו מתקבלת החלטת הממשלה להאריך את השירות של חיילי הסדיר בארבעה חודשים. המשמעות המיידית של ההחלטה היא שחייל סדיר שעד עתה אמנם המשיך בדרך כלל לשרת, אבל תוגמל כמילואימניק, מעתה ייחשב כסדיר. הפער הוא של אלפי שקלים בחודש והעוול זועק לשמיים.

ממשלה ששליש מחבריה מסרב לשלוח את ילדיו להגן על חיינו ולהקל במשהו את הנטל הנורא המושת על המשרתים ועל משפחותיהם, ושלא נוקטת צעדים משמעותיים כדי להגדיל את מספר המשרתים - מצביעה על קיצוץ התגמול לאלו שכן משרתים.

במקום לחפש כל דרך להעלות את המוטיבציה של המשרתים, פוגעים בה באופן ישיר. לא מוסרי. לא חכם. לא לגיטימי.

ובכל זאת הדברים עוברים בשקט יחסי, או ליתר דיוק, בתחושה עמוקה של חוסר אונים. כזה שרכשנו באופן הדרגתי. העוול זועק לשמיים, חוסר ההיגיון, חוסר הצדק. אבל רבים, כאלה שהילדים שלהם שם, מרגישים פשוט חסרי אונים. חוסר אונים נרכש שכזה הוא מסוכן.

חשבתי כך בשנה שעברה, כאשר תמכתי במתווי איזון בשאלה המשפטית ולא במחיקה מוחלטת של הרפורמה. חשבתי שחוויה שבה מצביעים, מקימים ממשלה ולא מצליחים לממש שום דבר - מייצרת חוסר אונים וייאוש מההליך הדמוקרטי, שמביאים להקצנה ואפילו לאלימות. ואני חושבת את זה היום אל מול עוולות הגיוס. ירידה במוטיבציה, ייאוש, עזיבה, כל אלה תוצאות מסוכנות וטבעיות של תחושת חוסר האונים המתמשכת.

בשמחת תורה שעטו דרומה המוני לוחמים. חלקם ללא קריאה וללא הוראות. הם קמו כי ידעו שיש קשר בין עשייה לתוצאות ושהם יכולים לשנות את המציאות.

ממשלה ששליש מחבריה מסרב לשלוח את ילדיו להגן על חיינו ולהקל במשהו את הנטל הנורא המושת על המשרתים ועל משפחותיהם, ושלא נוקטת צעדים משמעותיים כדי להגדיל את מספר המשרתים - מצביעה על קיצוץ התגמול לאלו שכן משרתים

בשבועות שלאחר מכן נרתמו המוני ישראלים לסייע לכל צורך שעלה - מסיוע למפונים ועד לקניית ציוד צבאי. היינו הלומי כאב אבל לא הרגשנו חסרי אונים.

בשבועות האחרונים, לנוכח ממשלה שלמרות תסכול ציבורי ומצוקה רחבה, עסוקה בחוקי רבנים, בתקציבים קואליציונים ועתה בפגיעה ישירה במשרתים - נראה שמישהו מאלף אותנו ללמוד להיות חסרי אונים.

בעיניי, גם הממשלה צריכה להבין שזה אולי מייצר לה שקט תעשייתי בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זה מסוכן מאוד.