אם הייתי נדרשת לבחור כבר היום את אשת השנה לשנת תשפ"ד - עינב צנגאוקר היתה הבחירה המובנת מאליה. אישה אמיצה שהתייצבה בקדמת המאבק, שבורת לב אך נחושה, כדי להציל את בנה מתן ואת שאר החטופים.
לפעמים נסיבות החיים מובילות אנשים לעשות מעשים שלא אחת נוגדים את אופיים, את אורח חייהם, את השגרה המוכרת. כזה הוא מחדל 7 באוקטובר, שבלית ברירה ובכורח הנסיבות הנוראות הביא לקדמת הבמה שורה של נשים אמיצות, שהשילו מעל עצמן את גלימת הפרטיות לטובת מלחמת הצלה. הצלת ילדיהן.
מובן שיש גם אבות ואחים של חטופים שנמצאים בתוך המאבק, אך בהחלט בולטת ההובלה הנשית. הן לא נרתעות מפני השלטון, לא נבהלות מקללות ומאיומים. מתחייבות לרדוף את ראשי ההנהגה אם חלילה יקרה משהו לילדים שלהן, כשהאפשרות לעסקה נמצאת כפסע מסיום
הן לא רצו בכך, והיו שמחות להמשיך בחייהן, גם אם לא היו תמיד קצפת ודובדבנים.
כזאת היא עינב, וכזאת היא גם מירב לשם גונן, אמה של רומי, שהפכה מוכרת לכל אחד במדינה. האצילות והנחישות האינסופית שבהן היא מנהלת את המאבק מבליטות אותה. תקצר היריעה מלציין את שמותיהן של כל הפעילות במטה החטופים - ובהן כמובן את הנשים שהיו בשבי חמאס, ושללא מורא וחשש מגוללות את סיפורן, שלעיתים הופך קרביים, במטרה לזעזע את אמות הסיפים של ההנהגה.
בשנת 2024 זה אולי לא במסגרת התקינות הפוליטית להעלות על נס מאבק של נשים, כי הרי כבר שנים אנחנו מחנכות את בנותינו שהן יכולות ומסוגלות לעשות הכל, והלוחמות במלחמה הנוכחית הוכיחו זאת גם בשדה הקרב המדמם. זה בולט פי כמה בשל החדלות בצד הגברי של ההנהגה, כך שאין ברירה וחייבים לדבר על זה.
לדבר על כך שכמו שפרופ' שקמה ברסלר הובילה רבבות למאבק בלתי מתפשר נגד ההפיכה המשטרית רק לפני שנה - כך האימהות ובנות הזוג של החטופים והחטופות, שכבר יותר מתשעה חודשים נמצאים בשבי חמאס, הן המובילות של המאבק לשחרורם.
מובן שיש גם אבות ואחים של חטופים שנמצאים בתוך המאבק, אך בהחלט בולטת ההובלה הנשית. הן לא נרתעות מפני השלטון, לא נבהלות מקללות ומאיומים. מתחייבות לרדוף את ראשי ההנהגה אם חלילה יקרה משהו לילדים שלהן, כשהאפשרות לעסקה נמצאת כפסע מסיום. לראות את עינב צנגאוקר סוגרת את עצמה בכלוב ברזל גבוה מעל ההמון שמתחתיה, בהפגנה שלשום מול הקריה, זו תמונה שלא במהרה תישכח. היא תיצרב בזיכרון הקולקטיבי.
וכשרואים את הנשים הגיבורות הללו, שנלחמות על חיי ילדיהן שאותם הן ילדו בכאב, גידלו וחינכו - מבינים עד כמה חסרה האינטליגנציה הרגשית הנשית סביב שולחן מקבלי ההחלטות. כמה גדולה היתה יכולה להיות תרומתן של הנשים הללו, אם במקום להחזיק מגפון ולצרוח את כאבן - היו מצרפים אותן לצוותים ומתייעצים איתן. ואם לא אותן, אז כאלו שמומחיות למו"מ, ואחרות שבקיאות בעולם הערבי ויודעות מה יגרום להם להזיע. כי לא כל הידע וההבנה נמצאים בצד הגברי.
מובן שטוב היה אם גם בצד השני, מעבר לגבול, נשים היו נרתמות להפסקת מעגל האיבה. מפסיקות לחנך את ילדיהן להיות "שאהידים". נלחמות למען בניהן שנמצאים בכלא בישראל במקום לאפשר ליחיא סינוואר לספסר בחיים של כולנו. לו רק יד אחות אחת היתה פוגשת יד אחות אחרת מעבר לגדר - הנשים היו יכולות לבנות את הגשר להפסקת מעגל האיבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו