הפוליטיקאי שפירק את האחדות בזמן מלחמה

למרות הרבה תקווה ורצון טוב,בני גנץ שוב נמצא במוקד הביקורת הציבוריתמשני צידי המתרס הפוליטיים, בהיותו הפוליטיקאי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שפורש מהממשלה בזמן מלחמה, אולי החשובה ביותר של מדינת היהודים מאז מלחמת העצמאות.

הרמטכ"ל ה־20 של צה"ל פרץ לפוליטיקה הישראלית כרוח סערה, והוביל את כחול־לבן להישג עצום בשלוש מערכות בחירות בשנים 2020-2019. אך לאחר שבחר בנתיב האחריות הלאומית - עם הצטרפותו לממשלת אחדות עם נתניהו ועם גוש הימין לאחר בחירות 2020, בעקבות פרוץ נגיף הקורונה - הוענש גנץ בידי מצביעי המרכז־שמאל, שרק ברגע האחרון הצליחו להעבירו אל מעל לאחוז החסימה.

למרות שמונת המנדטים בבחירות 2021 והישארותו בתפקיד שר הביטחון, מבחינת מצביעי המרכז־שמאל נושא עימו גנץ אות קין על מצחו, מכיוון שמנע את נפילתו של נתניהו לאחר בחירות 2020. בתקופת המחאה על הרפורמה המשפטית, הצטיירותו כמבוגר האחראי המפשר בין הצדדים הובילה את הזרם המרכזי בחברה הישראלית לאמץ את גנץ בחזרה לחיקו.

תוך הנפת דגל הממלכתיות, מפלגתו של גנץ הצליחה להתרומם בסקרים, בעיקר על חשבון מצביעי הליכוד ויש עתיד, שחיפשו מנהיג שיוביל לסיום השסע ולאחדות בעם. היות שלא דבק בו מחדל 7 באוקטובר, מעמדו של גנץ אף התחזק בקרב הציבור בעקבות הצטרפותו לממשלת נתניהו. בניגוד לפוליטיקאים אחרים בגוש מתנגדי נתניהו, וביניהם יאיר לפיד ואביגדור ליברמן - גנץ הוכיח שהוא מנהיג אחראי, ולא פוליטיקאי אופורטוניסט.

בעיני הזרם המרכזי של החברה הישראלית, הממלכתיות והנכונות להתאחד בשעה שמדינת היהודים נמצאת תחת מתקפה אכזרית נתפסו כמעשה הנכון והראוי לעשות, מה שהתבטא בסקריםכשמפלגתו של גנץ זינקה והיתה על סף 40 המנדטים, פי שניים יותר מהליכוד. נתניהו אמנם הוביל את הממשלה, אך הציבור הישראלי ראה בגנץ כמי שמוביל את המדינה יותר מכל פוליטיקאי אחר.

בעוד הממלכתיות והאחדות היו סוד הצלחתו של גנץ, בסוף הוא הוכיח כי הבייס קובע. החלטתו לפרוש מהממשלה יממה לאחר החילוץ ההרואי של ארבעת החטופים מציפורני חמאס בלב רצועת עזה - מבצע צבאי שמחזיר את מדינת ישראל ואת כוחות הביטחון לימי סבנה ואנטבה - היא פשוט פיגוע פוליטי חסר אחריות. נראה שהחשש להמשיך לאבד מנדטים, מ־37 באמצע פברואר ל־25 בסוף מאי, גרם ליו"ר המחנה הממלכתי לנטוש את כל משנתו בדבר אחדות השורות ומדינת ישראל לפני הכל.

נראה שהחשש להמשיך לאבד מנדטים, מ־37 באמצע פברואר ל־25 בסוף מאי, גרם ליו"ר המחנה הממלכתי לנטוש את כל משנתו בדבר אחדות השורות ומדינת ישראל לפני הכל

בדומה לחילוקי הדעות בחברה הישראלית - גם בממשלה, ובעיקר בקבינט המלחמה, רצוי שיהיו גישות שונות לאופן שבו על מדינת ישראל להתמודד עם אתגריה הביטחוניים. בהקשר הזה, לכל ברור שנתניהו וגנץ לא רואים עין בעין את אופן עתידה של הרצועה ואת מקומה של הרשות הפלשתינית ביום שאחרי, וכך גם בנוגע לקיום עסקת חטופים שבמסגרתה ישוחררו רבי־מרצחים - עסקה שרבים בחברה הישראלית רואים בה מהלך מופקר, בדומה לעסקת שליט. בעוד אין עוררין על כך שאת חמאס צריך להשמיד, ועל כך שצריך לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים, מה שהומחש היטב במבצע ארנון לפני יומיים - גם על המשפט "כוחנו באחדותנו" יש קונצנזוס בחברה הישראלית.

אך נראה שאת כל אלו שכח בני גנץ, והחלטתו המופקרת תיזכר לדיראון עולם. מבחינה פוליטית, בעוד הממלכתיות והקריאה לאחדות היו אלה שהעלו את קרנו של גנץ בקרב הציבור הישראלי, נראה שנטישתן תוביל גם לאיבוד תמיכתו של הזרם המרכזי ביו"ר המחנה הממלכתי. גנץ יתקשה להתחרות בקיצוניות של שני היאירים (לפיד וגולן), מה שיתבטא בצניחה במספר המנדטים ככל שיעבור הזמן. כמה חבל...