קטן ולא מתוכנן

זה טור של צעקות ותסכול. תקראו אותו בבקשה בווליום גבוה, לא במורך לב. בעוצמת הלב, אבל בזעם.

במשך שנים חינכו אותנו מובילי המערכת הצבאית על "צבא קטן וחכם". בתוכנית "גדעון", בהובלת הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, החליטו לשחרר כמאה אלף חיילי מילואים, צמצמו חטיבות ארטילריה, טנקים, גדודי חי"ר. במשך שנים הציבו הרמטכ"לים יעד: קיצור שירות החובה לגברים. בהתחלה מ־36 חודשים ל־32, לאחר מכן שאפו לקצר ל־30.

משהו בהתייחסות לצבא המילואים לא מנוהל, רשלני ומזלזל. הפיקוד הבכיר של צה"ל, בעיקר הרמטכ"ל והאלוף עודד בסיוק, ראש אגף מבצעים, מנותקים מהשטח ומתנהלים בחוסר אחריות ובשבלוניות משוועת

בני גנץ, כשהיה רמטכ"ל ב־2013, דקלם באמונה שלמה את מנטרת הצבא הקטן והחכם. "העידן הזה של מסות של סדר־כוחות כבר לא קיים", אמר אז, "אנחנו חייבים לנצל כעת את כוח האדם ואת הפיתוחים הטכנולוגיים. סד"כ קטן שיהיה מצויד, זריז, גמיש, ממוגן, קטלני ומוכן". כיום, לאחר שמונה חודשי לחימה עצימה בעזה ומגננה בצפון, עם יותר מ־600 נופלים וכ־3,800 פצועים שירדו מהסד"כ הרזה של צה"ל, מתברר שאנחנו בבעיה אמיתית.

אנחנו אוכלים את פירות הבאושים של הגישה המנותקת וחסרת האחריות הזו. מתברר, בהפתעה, שצריך הרבה חיילים בשכונה הקשוחה שלנו במזרח התיכון. צריך הרבה טנקים, תותחים ותחמושת.

השבוע התקשר אלי קצין בחטיבת שריון במילואים. הוא אב טרי, התגייס בצו 8 ל־85 יום בצפון. לאחר הפסקה של חודש התחילו סבב שני של מילואים, 75 ימים בעזה, וסיימו לפני כחודש וחצי. הקפיצו אותם כעת לסבב שלישי, חודשיים בעזה.

חטיבת אלכסנדרוני באותו סיפור ממש. החטיבה היתה מגויסת כ־150 ימים בצפון, שוחררו לפני כחודשיים וחצי והיו אמורים לחזור לשירות סבב ב' באוגוסט, ל־45 ימים.

בשבוע שעבר הודיע להם צה"ל הגדול שהם מתגייסים עכשיו ויורדים לסבב ב' בעזה, לחודשיים. לאחר מכן הם יחזרו לסבב המתוכנן בצפון, ל־45 ימים. תסריט דומה היה עם חטיבת כרמלי, חטיבת המילואים שמחזיקה את מסדרון נצרים. גם הם, לאחר שירות ממושך בצפון, במקום להשתחרר כמתוכנן, הוזעקו לעזה לשירות של כחודשיים.

משהו בהתייחסות לצבא המילואים לא מנוהל, רשלני ומזלזל. הפיקוד הבכיר של צה"ל, בעיקר הרמטכ"ל והאלוף עודד בסיוק, ראש אגף מבצעים, מנותקים מהשטח ומתנהלים בחוסר אחריות ובשבלוניות משוועת. אין חשיבה, אין תכנון ואין ניהול. גם הגדלת הסד"כ, כמו גדוד המילואים החדש שבנה יועז הנדל, נשענת על יוזמות מהשטח. שמונה חודשים למלחמה, ועדיין מקפיצים חטיבות מעכשיו לעכשיו, סומכים על מסירותם של חיילי המילואים ומשפחותיהם. יש על מי לסמוך, אבל לא כדאי לשחוק עד דק.

ב־7 באוקטובר קפצו המילואימניקים בעשרות אלפיהם לתוך האש וסיכנו את חייהם, כי הם הבינו שהמדינה צריכה אותם. לאורך חודשים הם לחמו, קפוצים כאגרוף כדי לנצח, מוכנים להקריב הכל. אנשי משפחה ובית, הייטק וחקלאות, עצמאים, שכירים - נותנים הכל כדי לנצח. המשפחות בעורף מחזיקות, המאמץ הלאומי בשיאו, מוכיחים מדי יום שתיאוריית קורי העכביש קרסה. אבל צבא המילואים צריך אבא ואמא. צריכים אותנו? נקפוץ. אבל בבקשה, תנהלו באחריות וברגישות. לא ככה.