היום שאחרי משאל העם

לפני כמה ימים הבית הלבן הניח על השולחן הצעה מפתה: שחרור חטופים, נורמליזציה עם סעודיה, ברית הגנה מול איראן וכיוון להסכם בצפון. זאת בתמורה להפסקת המלחמה ולהצהרה על קידומו של פתרון שתי המדינות. "גיים־צ'יינג'ר היסטורי", כינה זאת נשיא המדינה, והוסיף שהוא מקווה שהאפשרות נבחנת ברצינות. גם התקשורת מיהרה להלל את ההצעה, ולתעל את השיח לכיוון הסכמה ישראלית לעסקה מהאגדות שתיתן שקט בכל החזיתות. נתניהו שוב סומן כמכשול היחיד.

אבל אנחנו כבר לא תמימים. אחרי 7 באוקטובר, לרוב הישראלים אין פריבילגיה להסתכל על המציאות במזרח התיכון דרך משקפיים ורודים או דרך האינטרס האמריקני. פשוט משום שהם חיים כאן - מגדלים ילדים, עובדים, נלחמים או חטופים בעזה. תושבי הדרום והצפון עדיין מפונים מבתיהם, תושבי עמק חפר מדווחים על תנועת רחפנים לכיוונם מטולכרם, ובערים הגובלות במשולש התושבים דורשים לאייש את כיתות הכוננות 24/7.

העסקה תחייב את ישראל לשלם מחירים בלתי הגיוניים, כמו מדינה פלשתינית חמושה והמשך קיומו של חמאס, ואולי אפילו מעורבותו בשלטון. גם המנגנון לניהול עזה אינו בהיר דיו, ולא ברור אילו כוחות יסכימו להיכנס לרצועה כשחמאס עדיין בשטח. אפילו באופוזיציה בישראל לא יודעים להצביע על גורם אזרחי שיכול לשלוט ברצועה ולהעניק לתושבי המדינה היהודית ביטחון. זה לא מפריע לתקשורת, למשל, להעלים את השיח שרווח עד לא מזמן על "טרור בודדים". כנראה משום שהוא פוגם בתדמית של הרש"פ כשולטת בשטח וכגורם המרכזי המיועד לשליטה ברצועה.

ההשתלטות של חמאס על רוב הסיוע ההומניטרי שהגיע דרך המזח האמריקני היא לא רק דוגמה לעתידה של המדינה הפלשתינית, אלא גם לדפוס הפרת ההסכמים של הארגון. האמריקנים בהצעתם אמנם מסתמכים על המילה של חמאס, אבל אנחנו עוד זוכרים שהוא הפר את הסכם שחרור החטופים האחרון (והיחיד). הספקנו גם ללמוד שלפחות חלק מהצ'קים שממשל ביידן פיזר באזור לאחרונה הם חסרי כיסוי. השיחות עם חמאס בניהול קטאר וארה"ב היו בזבוז של זמן יקר, וחמאס לא נסוג מהדרישה להפסקת המלחמה בתמורה להחזרתם בפעימות של כמה חטופים, לא ברור אם חיים או מתים. השאר יופקרו בידיים החולניות של חמאס, שיחזור ויתעצם.

אולי משום כך, בכירים ישראלים שיחתרו לחתום כעת על עסקת "הכל כלול" אמריקנית ייתקלו בהתנגדות ציבורית, ולא רק מימין. המספרים המתמעטים בהפגנות נגד הממשלה מעידים על כך שהציבור עוד לא מוכן ליום שאחרי. הוא עדיין מעכל את היקפי הפגיעה ואת הסיפורים, והספקות מתרבים. ועדת חקירה עדיין לא התחילה לבדוק מה קרה כאן, תשובות לשאלות בסיסיות טרם ניתנו. בעיתוי כזה, של חוסר יציבות במזרח התיכון ושל עליית כוחות פונדמנטליסטיים המכתיבים מלחמות מסוג חדש - הדרישה לפרט את התוכניות ליום שאחרי ולהתחייב עליהן עלולה אפילו להזיק.

אנחנו כבר לא תמימים. אחרי 7 באוקטובר, לרוב הישראלים אין פריבילגיה להסתכל על המציאות במזרח התיכון דרך משקפיים ורודים או דרך האינטרס האמריקני. פשוט משום שהם חיים כאן - מגדלים ילדים, עובדים, נלחמים או חטופים בעזה

הדיל נתפר מעל לראש שלנו. ישראל או הישראלים לא נמצאים במשא ומתן, וגם לא חמאס או הפלשתינים (שרובם תומכים בו). אבל בשלב הזה, כשתוכניות כבר עפות באוויר, הגיע הזמן שהציבור בישראל יגיד את דברו. ולא, לא בסבב בחירות שישי ובזבזני - אלא דרך משאל עם, מנגנון דמוקרטי הרבה יותר זול ויעיל, שמעוגן בחוק הישראלי ושאף פעם לא נעשה בו שימוש. הגיע הזמן. אולי הוא כבר הגיע עוד בזמן הרפורמה המשפטית. אבל עכשיו, אחרי שהציבור בישראל שילם מחירים כל כך כבדים בגלל רשלנות המערכות, החובה להתחשב בעמדתו רק מתעצמת.

הקרע הפוליטי והחברתי שמהלך להקמת מדינה פלשתינית ללא הסכמתו של רוב הציבור יחולל, מונח כעת על המשקל מול חיי החטופים הנמצאים בשבי. לא יהיה מוגזם לומר שההצעה האמריקנית מעמיסה על כתפי החטופים ומשפחותיהם את יציבות המזרח התיכון כולו. כמה אכזרית היא ידידתנו הטובה כשמדובר בשנת בחירות.