לפני כ־200 שנה עמד רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה מול תלמידיו. הוא היה לבוש באופן לא רגיל - לבושו היה מערבי, מודרני, "דַייטשְל" - כמו שקראו באותם ימים למי שאימץ לבוש גרמני, "חילוני" וזר.
בחלקו הקדמי של המעיל המודרני הקצר שלבש בלטו שני כיסים, כפי שהיה מקובל במודה החדשה, ואל הכיסים האלו בדיוק הוא החליט להתייחס. "לכל אדם צריך שיהיו שני כיסים", אמר להם, "בכיס האחד יניח פתק ובו ייכתב 'בשבילי נברא העולם', ובכיס השני ייכתב 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'".
היה זה מסר מהפכני בצורה בלתי רגילה, שעשוי היה לערער את מה שהחסידים האמינו בו עד כה.
הרבי הגוץ, בעל המבט הנבון והזקן שעיטר את פניו הרחבות כרעמת אריה, לא דיבר רק בשבח האיזון שבין תחושת ערך עצמי לבין ענווה, אלא חתר נגד התלות של החסידים ברבי, בצדיק. לא הרבי הוא שיודע מה נכון עבורך, מהי התשובה וה"דרך" - רמז להם רבי שמחה בונים. שני הכיסים משמעם - עליך להנהיג את עצמך. רק אתה יודע באיזה כיס נכון כעת להשתמש. האם לנטות ימינה או שמאלה? רבי שמחה בונים ניסה להניח את ההגה בידיו של החסיד.
כל חייו ניסה רבי שמחה בונים ללמד את תלמידיו להיות אוטונומיים, ונכשל בכך כישלון חרוץ. הוא הטיף להם שוב ושוב לשוב אל עצמם - האוצר לא נמצא מתחת לגשר הרחוק, הזכיר להם את הסיפור הנודע, אלא אצלכם בבית. שובו אל עצמכם! אך הם לא האזינו לו.
דמותו ההיסטורית של רבי שמחה בונים הפכה לאחרונה לנושא לדיון בין חוקרי החסידות, ששאלו עד כמה האופן שבו תואר כאדם מודרני, משכיל ומהפכן, הושפע מן התיאור האוהד עליו של משכילים חילונים. לכולם ברור כי מסרים כאלה בדבר אוטונומיה, אחריות של האדם לעצמו, וגם קרבה מסוימת להשכלה הכללית, היו מודגשים בתורתו ובדבריו, גם אם בפעמים אחרות ביטא מסרים אחרים.
אחד מתלמידיו הקרובים העיד, למשל, כי הרבי מפשיסחה סירב להיקרא "רבי" - "וידוע שלא היו קוראים אותו כך". החסידים גם העידו על היותו פתוח לרוחות הזמן, להשכלה כללית, ולא הסתירו את העובדה שרבם גם ביקר בתיאטרון, בקונצרטים ובבתי קפה בערי מסחר גרמניות.
במובנים של היום היה רבי שמחה בונים חסיד מודרני, אדם פתוח לרוחות הזמן, שגם ניסה לעודד את תלמידיו שלא להסתגר מאחורי חומות של פחד. הוא זיהה את הקשר שבין הפחד מפני העולם החדש לבין ה"ענווה" הפסולה, זו הגורמת לחסיד לפתח תלות במורה, ברבי, מכיוון שהוא אינו מסוגל להסתדר בעצמו.
אלא שרבי שמחה בונים נכשל. תלמידיו לא רק שלא סללו דרכים בין החסידות למודרנה, אלא גם פיתחו בו ובממשיכי דרכו תלות עיוורת. יעידו על כך ההערות שהוסיפו החסידים לדבריו. גם לאמירה על שני הכיסים הוסיפו החסידים הערת שוליים, הסותרת לחלוטין את רוח דבריו של רבם: "אלא שהרבה טועים ומשתמשים בהפך ממה שצריכים להשתמש". כלומר: אינך יכול לבד. עליך לדבוק בצדיק כדי שלא תטעה.
ומכאן לימינו. כישלונו של הרבי מפשיסחה ניכר היטב בתנועה החסידית כיום. החסידים, שהם כשליש מן הציבור החרדי, הפכו ברובם המכריע לחרדים, סגורים ומסתגרים מפני החדש והמודרני ושוללים כל השתלבות בעולם החדש והמורכב.
במובנים של היום היה רבי שמחה בונים חסיד מודרני, אדם פתוח לרוחות הזמן, שגם ניסה לעודד את תלמידיו שלא להסתגר מאחורי חומות של פחד. הוא זיהה את הקשר שבין הפחד מפני העולם החדש לבין ה"ענווה" הפסולה, זו הגורמת לחסיד לפתח תלות במורה, ברבי, מכיוון שהוא אינו מסוגל להסתדר בעצמו
הם בחרו בתמימות החמימה של התלות ברבי. לעיתים הם נראים לי כמבוגרים שבחרו להישאר ילדים קטנים, עטופים בתמימות מבטו של ילד, אף שגופם ונפשם נטועים כבר במציאות מורכבת הרבה יותר.
כמי שגדל בבית חסידי אני מוצא את עצמי מתגעגע לרבי מפשיסחה, לחסידות חדשה, המתאימה למי שאינו מוכן לפחד, ומוכן לפסוע במבוך המורכב שבין החסידות למודרנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו